אין לנוח על זרי הדפנה / רפי זברגר

סוטה כא ע''א
 

הקדמה 

באמצעיתה של המשנה בדף הקודם למדנו מה קורה בבית המקדש עם סיום הטקס של האשה הסוטה:
אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין,
הגמרא מעמידה את משנתנו כשיטת רבי שמעון הסוברת כי השקאת הסוטה נעשית לאחר הקרבת המנחה, ובשתיה זו מסתיים התהליך. כיוון שכך, אם אמנם סטתה האשה הרי שהמים פועלים מיד את פעולתם ופני האשה הופכים לירוקות, עיניה בולטות, הגידים בפניה מתנפחים, כמו גם בשרה בכל הגוף מתנפח.
והם אומרים: הוציאוה, שלא תטמא העזרה.
הגמרא דנה גם בנקודה זו, שהרי אין טמא מת נאסר לשהות בעזרת נשים בבית המקדש. ולכן מעמידים את המשנה במקרה ופרסה האשה נידה, ולכן אסור לה לשהות במקום, והכוהנים מבקשים להוציאה כדי שלא תטמא את המקום.
אם יש לה זכות היתה תולה לה, יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים.
המשנה מסיימת תהליך זה וקובעת כי גם אם האשה סטתה ונטמאה לאותו האיש, הרי שלא תמיד המים יפעלו את פעולתם - תלוי בזכויות שלה. אם יש לה זכות קטנה יכול עונשה להתעכב במשך שנה. אם זכותה גדולה יותר – עיכוב עד שנתיים, ואם זכויותיה גדולות עד מאוד הרי שהעיכוב יגיע עד שלוש שנים. 
 

הנושא

זכות דמאי? אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה היא!
שואלת הגמרא מהי הזכות שבעטיה תולים לאשה את העונש לתקופות אלו? אם נאמר שבזכות לימוד תורה שלה, זה לא ייתכן שכן למדנו שאין האשה מצווה במצוות לימוד תורה, שהרי נאמר בקריאת שמע ''ולמדתם אותם את בנכם'' ודורשים: ולא בנותיכם. ולפי הכלל ''גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה'' אנו למדים כי שכרה קטן יותר על עשיית דברים שאינה מצווה, ולכן כנראה לא על כך תולים לסוטה את עונשה.
אלא זכות דמצוה,
עונה הגמרא כי ככל הנראה מדובר בזכות עשיית מצוות. מכאן דנה הגמרא ביחס שבין קיום מצוה ללימוד תורה:
זכות דמצוה מי מגנא כולי האי? והתניא, את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר (משלי ו', כ''ג) - תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור,
רבי מנחם למד בברייתא מהפסוק במשלי כי היחס בין תורה ומצוה הוא דומה ליחס שבין נר ואור, באופן הבא:
את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם;
הנר דולק כל עוד יש שמן ופתילה, לכן גם המצווה מגינה על האדם זמן מוגבל, מה שאין כן אור שהוא דבר קבוע ומאיר לעולם, אף התורה שנמשלה אליה מגינה על האדם לעולם.
ואומר (שם כ''ב): בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ - זה העולם הזה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ - זו מיתה, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ - לעתיד לבא;
הפסוק הקודם במשלי עוסק בהגנה ובשמירה על אדם הלומד תורה. היא מנחה אותנו כיצד לנהוג בעולם הזה, היא שומרת עלינו גם בקבר לאחר המיתה, ואף בתחיית המתים - התורה תמליץ עלינו לטובה.
משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם;
הברייתא ממשילה זאת לאדם שהלך בלילה ופחד משלושה גורמי סיכון: קוצים וברקנים הנקרים בדרכו, חיות רעות וליסטים המסתובבים בדרכים, וכן מידיעה כי הולך הוא בדרך הנכונה. אם יש לו אבוקת אור (נר) הרי שרואה במרחק קצר ויכול להיזהר מקוצים וברקנים. לאחר שהאיר היום רואה הוא גם למרחק ויכול להישמר מפני חיות רעות וליסטים.
מתי האדם יודע שהולך הוא בדרך הנכונה והצליח להישמר מיצר הרע? רק ... כשהגיע נקי ונשמר מכל רע ביום המוות, ואז הוא נוכח לדעת בדיעבד שהוא ניצל מן היצר הרע (כהסבר רב חסדא בהמשך הגמרא).
בברייתא זו למדנו כי גם שכר מצווה אינו גדול כל כך, אם כן חוזרת השאלה באיזו זכות תולים לסוטה את עונשה?
אמר רב יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא; תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה - מגנא ומצלא.
עונה רב יוסף כי למצווה יש כוח גדול, ואכן יכולה לגרום לסוטה לתלות את עונשה לזמן מה. ומה ההבדל בין מצווה לתורה? שהמצווה, כל עוד הוא עוסק בא, היא גם מצילתו מן החטא (אולי בבחינת ''מצווה גוררת מצווה''), וגם מגינה עליו מפני היסורים, אך ברגע שמפסיק לעסוק במצווה היא אמנם מגינה עליו מן היסורים אך לא מצילתו מן החטא. לעומת זאת, תורה גם בזמן שאינו עוסק בה מצילה את האדם מן החטא (וכמובן מגינה עליו מן היסורים). 
 

מהו המסר

למדנו היום לימוד חשוב: המצוות מגינות ומצילות אותנו בעת עשייתנו אותן. התורה מגינה ומצילה אותנו גם כשאנו לא לומדים אותה בפועל, אך בסופו של דבר, רק בעת מיתתו של אדם (מכונה ''פרשת דרכים'') אדם יכול ''לדעת'' כי הוא הצליח לעמוד במשימת חיים שלו, ועמד איתן מול היצר הרע הנושף בעורפו יום יום, שעה שעה.
אומרת לנו המשנה באבות (ב', ד'): אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אף פעם אין לנוח על זרי הדפנה ולחשוב כי עשינו הכול ואין סכנה בהמשך הדרך. כל רגע נתון יש להישמר ולהיזהר מפני היצר האורב לנו בכל פינה.
ברוח הדברים שלמדנו היום נוכל לומר כי אם נעסוק בתורה ובמצוות, הרי הם ישמרו ויגנו עלינו בעזרת ה' מכל משמר.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]