להשאיר שם מאחור / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
גיטין מז ע"א
כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא, קרא אנפשיה: ועזבו לאחרים חילם.
מהו הדבר החשוב ביותר שעל האדם להשאיר אחרי מאה ועשרים שנות חיים?
תשובה לשאלה זו עונה רבי פנחס מקוריץ (אמרי פנחס, שער תורת האדם, אות יב) מתוך סיפור הגמרא הזה.
על פניו הסיפור מצייר את מצבו של ריש לקיש באור בעייתי מעט. הוא לא השאיר אחריו אלא קב של כרכום. אם נוסיף לזה את הפסוק שהוא אמר לפני מותו "ועזבו לאחרים חילם", גם כאן ניתן לכאורה להבין כאילו ריש לקיש התמרמר על המצב שבו היה, ולא היה מרוצה מכך.
אולם, רבי פנחס מקוריץ הופך את הסיפור על פניו, ואומר שהטובה הגדולה ביותר לנשמה אחרי מותו של האדם, היא כאשר מי שנשאר בעולם מזכיר את שמו של האדם, ולטובה.
הוא מביא לזה דוגמה ממצב פיזי, שבו כאשר אדם מעולף אחת הדרכים להעיר אותו היא להזכיר את שמו. כך גם למעלה הנשמה מתעוררת לחיים בכל פעם שמזכירים את שמה בעולם הזה.
כך, שכאשר ריש לקיש אומר לפני מותו "ועזבו לאחרים חילם", הוא התכוון לומר בעצם שאת הכח להעלותו בדרגה ולעורר את נשמתו בעולמות העליונים, הוא הותיר בידי האנשים שנותרו בעולם הזה.
כך, שכאשר הוא משאיר אחריו קב של כרכום, ובזה גורם לאנשים להוקיר לו טובה, ולו בדבר מועט, ובכך להזכיר את שמו מתוך הכרת הטוב, הדבר הזה הוא הפעולה הגדולה ביותר שהוא יכול לעשות למען נשמתו.
אלא, שכמובן בענוותנותו כי רבה, הוא ראה רק את קב הכרכום שהשאיר כגורם שיוכל לגרום לאנשים להזכירו לטובה ולברכה, ואילו אנו רואים את כל התורה העצומה שהשאיר, ומזכירים את שמו פעם אחר פעם בהכרת הטוב על כך.
כך, שאם אנחנו שואלים את עצמנו, מה עלינו להשאיר אחרינו, הרי שישנו דבר אחד: שיזכירו את שמנו, ולטובה.
