הענו האמיתי / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
גיטין לו ע"ב
תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
מהי מידת הענווה האמיתית, וכיצד אפשר לזכות להגיע אליה?
ניתוח נפלא של מידת הענווה, מהי ענווה חלקית ומהי הענווה האמיתית, מנתח רבי יחזקאל פאנעט בספרו מראה יחזקאל (מועדים, שבת שובה, ד"ה ביאור העניין).
אם נתבונן בדבר נבחין שישנן שלש דרגות בענווה:
ייתכן ואדם מסויים ישמע ביקורת מאדם אחר וישתוק. לדידנו האדם ששמע את הביקורת ושתק למרות כל זאת, הוא ענו, אולם למעשה, אומר המראה יחזקאל הדברים הם לא מדוייקים, משום שהוא אמנם שתק ולא הגיב למבקר, שזו גם מעלה, אולם אין זו המעלה העליונה, משום שייתכן מאוד שבליבו של מקבל הביקורת הוא מצדיק את מעשיו וחושב לעצמו "לו היה המבקר יודע מהן סיבותיי הוא לא היה מבקר אותי". מחשבה זו מוכיחה שמקבל הביקורת איננו ענו אמיתי, משום שהוא עצמו היה מעדיף תשבחות על פני ביקורת, והוא איננו שלם עם הביקורת שנאמרה לו.
דרגה מעל זו, היא כאשר אדם שומע ביקורת, והוא אינו משיב לביקורת, וגם לא מתרץ את עצמו במחשבתו, אולם הוא לא שמח בביקורת זו, ואף כועס על אומר הביקורת. גם כאן, עצם העובדה שיש בליבו של שומע הביקורת כעס על המבקר מוכיחה שענווה הזו גם היא איננה שלימה, מכיוון שהביקורת מפריעה לו ופוגעת ביישות של שומע הביקורת.
לעומת שתי דרגות אלו, הדרגה הגבוהה ביותר של הענווה היא הדרגה שבה שומע הביקורת שותק, אולם מעבר לזאת הוא גם שמח על הביקורת, מכיוון שהוא מודה לה' על כך שהקב"ה שלח אליו שליח שיאמר לו היכן הוא טועה ומה עליו לתקן בדרכיו.
ענווה זו היא הענווה האמיתית, מכיוון שהאדם שם את המטרה שלשמה הוא נברא ושלשמה הוא קיים בעולם לפני התחושות שלו ולפני היישות שלו. מה הוא מרגיש לא כל כך משנה, כמו שמשנה השאלה האם הוא עושה את הדברים הנכונים, ואם מישהו מגיע ומכוון אותו למקום הנכון, הרי שיש רק לברך על כך.
כך שלזכות להגיע לענווה שכזו ניתן רק אם מטרת הבריאה ומהותה הם המדריכים את חייו של האדם, ועליהם הוא שם את כל יהבו.
