תשובה מתוך פחד / רפי זברגר

סוטה יט ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

סוף המשנה הראשונה של הפרק השלישי אותו אנו מתחילים היום בסייעתא דשמיא עוסק בתזמון השקאת הסוטה מול הקרבת המנחה. כהקדמה נצטט את הפסוקים העוסקים בכך בפרשיית סוטה, וניווכח כי ישנה ''בעיה'' בהבנת הפסוקים:
וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים: וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ: וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם: וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: (במדבר ה' כ''ג-כ''ז).
פעם אחת כתוב ''והשקה'' לפני הקרבה, ופעמיים לאחר ההקרבה: ''ואחר ישקה'' וגם פעם שניה ''והשקה''. מכאן באנו למחלוקת תנאים גם במשנתנו וגם בברייתא בהבנת הפסוקים. נלמד קודם את המשנה:
היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה; רבי שמעון אומר: מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה, שנאמר (במדבר ה', כ''ו): וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם, אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה - כשרה.
מחלוקת רבי שמעון וחכמים בדין לכתחילה. לחכמים משקים את הסוטה ולאחר מכן מקריבים, לרבי שמעון ההיפך, קודם מקריבים את המנחה ולאחר מכן משקים. רבי שמעון מסכים שבדיעבד ניתן אף להקדים את ההשקאה.
הגמרא מביאה ברייתא להבנת דעתו של רבי שמעון, ובא מצאנו דעה שלישית של רבי עקיבא:
תנו רבנן: והשקה - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר והשקה! שאם נמחקה מגילה ואומרת איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כורחה, דברי רבי עקיבא.
רבי עקיבא מסכים עקרונית לרבי שמעון שיש להשקות לאחר הקרבת המנחה, ולומד זאת מן המלה ''והשקה'' השנייה. מכך שכתוב גם ''והשקה'' לפני הקרבה לומד רבי עקיבא דין אחר, שאם הכהן כבר מחק את המגילה ולאחר מכן האשה מסרבת לשתות מבלי שהיא מודה שנטמאה, הרי שמשקין אותה בעל כורחה.
רבי שמעון אומר: ואחר ישקה - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר והשקה! אלא לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה, מגיד, שלושה דברים מעכבין בה: עד שלא קרב הקומץ, ועד שלא נמחקה מגילה, ועד שלא תקבל עליה שבועה.
רבי שמעון בברייתא הולך לשיטתו שיש להשקות לכתחילה לאחר הקרבת המנחה, ולומד זאת מן המילים ''ואחר ישקה'' הכתובים לאחר תיאור הקרבת המנחה. ומן המילה ''והשקה'' השני (כתוב גם לאחר ההקרבה) לומד רבי שמעון כי לפני ההשקאה יש לבצע שלוש פעולות: להקריב את המנחה, למחוק את המגילה והאשה צריכה לענות אמן על השבועה. 
 

הנושא

הגמרא בהמשך מדייקת את הלימוד מהפסוקים של שלושת הדעות שלמדנו: חכמים, רבי שמעון ורבי עקיבא.
לאחר מכן מקשה הגמרא סתירה לדברי רבי עקיבא מדבריו שלו בברייתא אחרת:
וסבר רבי עקיבא משקין אותה בעל כורחה? והתניא, רבי יהודה אומר: כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה, שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כורחה. אמר רבי עקיבא: כלום אנו צריכין אלא לבודקה, והלא בדוקה ועומדת! אלא, עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה, משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה.
רבי עקיבא אמר בברייתא הראשונה כי אם האשה אומרת איני שותה לאחר שמחקו את הקלף, משקין אותה בעל כורחה. בברייתא המובאת כאן אומר רבי עקיבא "כלום אנו צריכין אלא לבודקה, והלא בדוקה ועומדת!" והגמרא מבינה בשלב זה שאם היא אומרת ''איני שותה'' לפני הקרבת המנחה, היא בעצם מודה שנטמאה ולכן אין צורך להשקותה (בעל כורחה). אם כן סתירה לכאורה בדברי רבי עקיבא, האם אמירה ''איני שותה'' כמוה כהודאה (ברייתא שניה) או אינה כהודאה (ברייתא ראשונה).
וליטעמיך, תיקשי לך היא גופה: משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה, והלא בדוקה ועומדת!
דוחה הגמרא את הקושיא מתוך הברייתא השנייה בעצמה. שהרי אם באמת רבי עקיבא מסכים שאמירת ''איני שותה'' כמוה כהודאה, מדוע הוא בעצמו אומר שלאחר הקרבת המנחה משקים אותה בעל כורחה, הרי גם בשלב זה (אחרי ההקרבה) אמירת ''איני שותה'' תיחשב כהודאה ולא יהיה צורך להשקותה בעל כורחה.
לא קשיא: הא דקהדרא בה מחמת רתיתא, והא דקהדרא בה מחמת בריותא,
מיישבת הגמרא את דברי רבי עקיבא בשתי הברייתות ומחלקת בין סוגי הודעה ''איני שותה''. אם זו "אמירה בריאה'' אשר נאמרת כשהאישה במצב נפשי תקין מחשיבים זאת כהודאה, לעומת אמירה המגיעה מחמת פחד ואימה, ואז איננה נחשבת כהודאה בטומאה. והגמרא מייחסת אבחנה זו להסברת דברי רבי עקיבא בשתי הברייתות:
והכי קאמר: כל מחמת בריותא - כלל כלל לא שתיא, מחמת רתיתא - עד שלא קרב הקומץ, דאכתי לא אמחוק מגילה, אי נמי אמחוק מגילה, דשלא כדין עביד כהנים דמחקי - מצי הדרא בה, משקרב הקומץ, דבדין עביד כהנים דמחקי - לא מצי הדרא בה.
הרישא של הברייתא השנייה עוסקת ב''אמירה בריאה'' ולכן מחשיבים זאת כהודעה גם לאחר הקרבת המנחה. הסיפא עוסקת ב''אמירה מחמת פחד'', וכאן יש חלוקה: אם המנחה טרם נקרבה יכולה לחזור בה (גם אם המגילה נמחקה), אך לאחר הקרבת המנחה, מחיקת הקלף על ידי הכוהנים ''הייתה תקינה ולפי דין'' ורק במקרה זה יסבור רבי עקיבא שמשקים את האשה בעל כורחה. הברייתא הראשונה עוסקת ב''אמירה מחמת פחד'' ולכן משקים אותה בעל כורחה.
 

מהו המסר

למדנו היום בהסבר שיטת רבי עקיבא להבחין בין אמירה ''איני שותה" במצב מפוקח לאותה אמירה במצב מפוחד. במצב מפוקח (בריא) מייחסים לאמירה זו ''משמעות עמוקה'' יותר, שבכך היא בעצם מודה במעשה (טומאה), לעומת אמירה מתוך פחד, שם אין פירוש פנימי לאמירה זו.
נפליג מכאן לתשובות ילדים (ואולי גם מבוגרים) המתייחסים לטענות כלפיהם ועונים בחצי פה "תשובה מסרבת" בלשון כל שהיא. אם התשובה נאמרה מתוך פחד ואימה, הרי שלא נייחס לה משמעות עמוקה ונבין שהילד פשוט מפוחד ומתוך כך עונה. אך אם הילד מבין היטב את המצב ובכל אופן עונה כמו שהוא עונה, הרי שתשובתו מעידה על כוונה שלימה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]