וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'
ברכות ו ע"ב
"אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו - אלהי אברהם בעזרו. וכשמת - אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו".
נאמר באברהם (בראשית יח, יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.
צְדָקָה – היא חסד, והיא סימן מובהק לבניו שומרי לקחו.
וּמִשְׁפָּט – זהו צדק, וכן מצינו שעשה משה בראותו אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו, ובראותו שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים.
אך מהי דֶּרֶךְ ה' שאותה הוא מצוה את בניו ואת זרעו לשמור?
כשהיה הולך אברהם בדרכו, בהגיעו למקום, מה היה עושה? כשהגיע בין בית אל ובין העי: (בראשית יב, ח) וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. כשהגיע שוב לאותו מקום בשובו ממצרים: (בראשית יג, ד) וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'. וכן: (בראשית כא, לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם. בפעם שלישית נקבעה לנדר ומשום כך נוסף אֵל עוֹלָם. ועוד שזכה שם אז להכרת האומות בישיבתו בארץ ישראל לעולם.
וכך עשה גם בנו אחריו בבאר שבע (בראשית כו, כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'.
מהי אותה קריאה בשם ה'? פירש אבן עזרא (בראשית יב, ח) "ויקרא בשם ד' - תפלה, או קריאת בני אדם לעבוד השם".
כל המקיים תפילה בציבור או כנס לימוד בתורת ה' וכדומה, הרי זה מבניו והולכי דֶּרֶךְ ה' אשר לאברהם אבינו.
לפיכך המנהג לרדת לפני התיבה בשנת אבלות אב ואם, גם הוא ממצות אברהם לזרעו. (קהלת א, ד - ה) דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף. אל מקומו של עולם. בהסתלק דור, נושא הדור הבא את לפיד דרך התפילה אל מקומו של עולם.
וזהו שאמרו במסכת מכות דף כד ע"א: "בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: (ו, ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". לא בנבואתו ידע מיכה מהי דרישת ה' שהרי בכמה מקומות אמרו: (ויקרא כז, לד) "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת, מכאן שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה". אלא ממצות אברהם אבינו את זרעו למד זאת.
עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט – לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.
וְאַהֲבַת חֶסֶד – לַעֲשׂוֹת צְדָקָה.
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ – וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'.
כלומר לכת אל הצטנעות וכניעה בפני אלקיך.
ובזה מבוארים דברי רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו - אלהי אברהם בעזרו. וקשה, וכי קביעות התפילה שבח יש בה? או שמא פגם יש בה, כלשון המשנה (ברכות דף כח ע"ב) "רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים"?
אלא שאמר הגר"א (דברי אליהו חידושים על הש"ס שבת בשם אור תורה) "קבעת עתים לתורה, קבעת הוא מלשון הכתוב (משלי כב, כג) וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ כי שואלים אותו אם גזל עת מעתותיו אף שלא היה לו פנאי ביותר ללמוד תורה".
לפיכך העושה תפלתו בחטף אין תפלתו תחנונים, אבל החוטף מקום ועוד מקום לנטוע בו עוד בית תפילה וישיבה, הולך הוא בדרך ה' אשר בצו אברהם אבינו. ולפיכך (ברכות דף ז ע"ב) "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר: (שמואל ב ז, י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה". כי כיבוש הרוחני מביא לכיבוש הגשמי. ובפסוק מדובר על כיבוש מקום המקדש למקום תפילה.
ועוד יתפרש שאכן מחלוקת יש כאן. רב הונא ששיבח את הקבע בתפילה כשיטת בנו (שבת דף י ע"א) "רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת וגו' ". וכך פסק הרמב"ם, וכן הביאו הפוסקים את דברי רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו. רבי חלבו הוא המביא את השיטה שיקריב אדם עצמו בחלבו ובשבחו ובקביעות דעתו ומקומו. אבל בהמשך שם: "רבא שדי גלימיה ופכר ידיה, ומצלי. אמר: כעבדא קמיה מריה". לשיטתו עדיפה תפילה תוך הצטנעות ענוה וגלות כתפילת יצחק אבינו בשדה. ודעת המכריע שם: "אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא - שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר: כעבדא קמי מריה. כי איכא שלמא - לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר: הכון לקראת אלהיך ישראל". לדבריו, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
