דעה ''צפה'' / רפי זברגר

נזיר סד ע''א
 

הקדמה 

בדף הקודם הדגימה המשנה דין ''טומאת התהום'' במקרה שאדם ירד למערה (מקווה) לטבול, ונמצא שהיה מת במקום. הבדילה המשנה בין שני מקרים: אם המת צף כך שהיה ידוע ומוכר אפילו לאדם אחד, אין זה טומאת התהום וספק נגע בו טמא (מדין ספק טומאה ברשות היחיד טמא), אך אם המת היה משוקע בקרקעית של המערה, כך שלא היה ידוע וגלוי לאף בן אדם, במקרים מסוימים (ירד להקר ולא היה טמא מת לפני כן) הוא טהור למרות שיש ספק שנגע בו.
מתוך דוגמא זו דנה הגמרא בשלהי הדף הקודם ובדף שלנו בנושא ''טומאה צפה'' ועל כך יסב מאמרנו.
 

הנושא

צפה אינה מטמאה לענין שרץ,
מכוח המשנה במסכת טהרות (ד', ח'), פוסקת הגמרא כי כל טומאה המטמאה במגע כמו טומאת שרץ, אם היא צפה על פני המים אינה מטמאה בספק מגעה, אפילו ברשות היחיד שספקו בדרך כלל טמא (נלמד מסוטה כפי שלמדנו לעיל).
דתניא: ספק טומאה צפה, בין בכלים בין בקרקע - טהורה; רבי שמעון אומר: בכלים - טמאה, בקרקע - טהורה.
זו משנה (ולכן יש גורסים ''דתנן'') הדנה בספק של טומאת מגע (כמו טומאת שרץ המטמאה רק במגע ולא באוהל) שצפה על פני המים. לפי תנא קמא האדם אשר ספק נגע בטומאה ספק לא נגע, יהיה טהור בכל מקרה, לא משנה היכן נמצאים המים, בתוך כלי או על גבי הקרקע.
רבי שמעון מחלק: אם המים בקרקע אכן ספק נגע בה טהור, למרות שכאמור מדובר ברשות היחיד שבדרך כלל ספקו טמא. אך אם המים היו בתוך כלי, ספק נגעו בה, ברשות היחיד טמאים.
הגמרא מביאה את מקורות הדין לכל אחד מבעלי המחלוקת.
מאי טעמא דתנא קמא? אמר רבי יצחק בר אבודימי, כתיב (ויקרא י''א, מ''ג): אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: , כל מקום שהוא שורץ, וכתיב (שם כ''ט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ, הא כיצד? ודאי מגעו - טמא, ספק מגעו - טהור.
ישנן שני פסוקים בפרשת שמיני העוסקים בשרצים אשר לכאורה סותרים זה את זה. פסוק מ''ג העוסק אמנם באכילת שרצים, אך הגמרא מייחסת זאת גם לטומאת שרץ, שהרי כתוב באותו פסוק גם ''ולא תטמאו'' , מדברת על כל השרצים, ולא משנה מיקומם – על הארץ או צף במים. לעומת זאת פסוק כ''ט העוסק בטומאת שרצים מדבר על השרץ השורץ על הארץ, משמע דווקא בארץ ולא צף במים. תנא קמא מיישב סתירה זו בחלוקה לשני נושאים. הפסוק הראשון עוסק במגע וודאי בשרץ, או אז טמא בכל השרצים, גם אם הם צפים על פני המים. לעומת זאת, הפסוק השני מדבר על ספק טומאה, ספק נגע, ספק לא נגע – במקרים אלו מטמאים רק אם השרץ היה על הארץ, אך אם הוא צף – מטהרים (אפילו ברשות היחיד, שם בדרך כלל מטמאים בספק).
ורבי שמעון מאי טעמא? אמר עולא, כתיב (שם ל''ו): אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא: וכתיב: יטמא, הא כיצד? צפה בכלים - טמא, בקרקע - טהור.
רבי שמעון לומד את דינו מסתירה לכאורה באותו פסוק, שם ל''ו. תחילתו של הפסוק מטהר נבלת שרץ בתוך מקוה מים ובור, משמע טומאה צפה, ובסוף הפסוק מטמאים את השרץ בכל מקרה. מכאן מסיק רבי שמעון לחלק בין מים בתוך כלי או על הארץ. תחילת הפסוק עוסק בתוך כלי, ולכן מטמאים. הסיפא של הפסוק עוסק במים על הקרקע, ושם התחדשה לנו ההלכה של ''טומאה צפה'' אשר ספקה טהור (גם ברשות היחיד).
נלמד הלכה זו ברמב''ם (הלכות אבות הטומאה י''ד, ג'):
ספק טומאה צפה על פני המים כיצד, שרץ שהיה צף על פני המים, בין שהיו המים בכלים או בקרקעות וירד למים אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה הרי זה טהור עד שידע ודאי שנגע, ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד, וכל הנתלים והנגררין הרי הן כמונחין.
מלשונו של הרמב''ם ומההקשר לכל הפרק שם, אנו מבינים בדעתו:
1. פוסק בסוגיה שלנו כדעת תנא קמא המטהר ''טומאה צפה'' בין במים על הקרקע ובין בתוך כלי.
2. טומאה צפה אינו אלא דין דרבנן, שהרי הפרק שם ברמב''ם עוסק בשנים עשר ספקות אשר חכמים טיהרו, וזהו הספק השני. לפי זה יש לומר כי הפסוקים בסוגיה שלנו אינם אלא אסמכתא בלבד.
3. הספק הוא גם במקרה ורוב הסיכויים שהאדם נטמא מן השרץ הצף. שהרי הרמב''ם פסק דין ''טומאה צפה" גם במקווה צר מאוד, שהסיכוי להיטמא מן השרץ הנמצא שם גבוה מאוד (דעת רבי יוסי במסכת טהרות, י''א, ח'). 
 

מהו המסר

אפשר להבין את דין ''טומאה צפה'' כעין הלכה למשה מסיני כמו שלמדנו בטומאת התהום, אך כיוון זה אינו מסתדר עם הרמב''ם הסובר שזהו דין דרבנן בלבד. לכן יש למצוא טעם ונימוק אשר עמדו לנגד עיני החכמים בהתקינם תקנה זו.
דבר הצף על גבי המים מייצג מצב לא ברור. אינו סגור ויציב אלא ''מרחף'' וצף. גם אדם אשר דעתו ''צפה'' ואינה מיושבת ואיתנה, אינו סגור בדעתו, אינו בטוח שכך היא הדרך הנכונה ובשלב זה הוא עומד בין המשפתיים, ייתכן שיפנה לצד אחד, אך באותה מידה ייתכן שיחליט לפנות לצד הנגדי.
מצב זה אנו ''מטהרים'', משאירים אותו במצבו ולא ''מחליטים'' עבורו מהו כיוונו, ולאן פניו מועדות. ''דין'' זה אנו מפעילים רק על טומאת שרץ השורצת בדרך כלל על הארץ. באנלוגיה: אנו מטהרים את מצב הספק, רק אם בדרך כלל האדם יציב ודעתו איתנה ומיושבת (נמצא ''על הקרקע'').
לפי הרמב''ם (שפסק כרבי יוסי) אנו לא מטמאים גם אם רוב הסיכויים שהוא נטמא, מלמד אותנו לענייננו, כי אדם אשר צף ואינו מחליט, גם אם דעתו נוטה לצד אחד, כל עוד לא ''סגר'' את הנושא, הרי הוא עדיין באוויר, ואינו ''נטמא''.
מכאן נלמד סנגוריה על אנשים שבדרך כלל מחליטים ויודעים מהו כיוונם, שאם במקרים מסוימים הם ''צפים'' ולא מחליטים, אנו לא ננקוט עמדה עבורם, ונשאירם במצבם עד אשר ''ינחתו'' על הקרקע ויקבלו החלטה.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]