אהבת הורים לילדיהם / רפי זברגר

נזיר סב ע''א
 

הקדמה 

נלמד את שלושת המשניות הראשונות של פרק תשיעי:
א) הכותים אין להם נזירות.
אין דין נזירות לגויים, המכונים במשנתנו כותים. ולכן גוי שקיבל עליו נזירות מותר בגפן וביין, בתגלחת ואין בו דין טומאה. למרות שיש קרבנות גם אצל הגויים, כיוון שאין תוקף לנזירותו, גם אינו מביא קרבנות נזירות.
נשים ועבדים יש להן נזירות.
נשים ועבדים כנעניים יכולים לקבל על עצמם נזירות והיא חלה לכל דיניה.
חומר בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו.
למרות שעבד כנעני רשאי לקבל על עצמו נזירות יכול אדונו לכפות עליו לשתות יין או להיטמא למתים, אך לאחר שמשתחרר מעבדותו חוזרת עליו חובות הנזירות. הבעל אינו יכול לכפות על אשתו לשתות יין אם לא הפר לה את נדר הנזירות שלה ביום שומעו. (אם הפר לה – בטלה הנזירות).
ב) בעבדים מבנשים: שהוא מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו
המשנה השניה משלימה את הסיפא של המשנה הראשונה, בחומר שיש בעבדים לעומת נשים. אדון אינו רשאי להפר נדר עבדו, לעומת אשה שבעלה רשאי להפר לה את נדריה, כולל נדר נזירות ביום שומעו.
הפר לאשתו - הפר עולמית, הפר לעבדו - יצא לחירות ומשלים נזירותו.
הפרת הנדר (נזירות) של הבעל לאשתו כאמור מבטלת את הנדר והאשה אינה מחויבת לו כלל וכלל. לעומת עבד, אם האדון כפה עליו לשתות יין או להיטמא למתים (הפרה, בלשון מושאלת של המשנה) אז כאמור, הנזירות לא בטלה, ולאחר שחרורו הוא מחויב לקיים את הנזירות.
ג) עבר מכנגד פניו – רבי מאיר אומר: לא ישתה, ורבי יוסי אומר: ישתה.
משנה זו עוסקת בעבד אשר ברח, לאחר שהאדון כפה עליו לשתות (לפי חלק משיטות הראשונים). רבי מאיר סובר כי הכפייה תקפה ולכן אסור לעבד לשתות יין גם כשהוא לא נמצא תחתיו, ואילו רבי יוסי סובר כי מותר לו לשתות.
הגמרא מרחיבה בשורש מחלוקתם, ובכך נעסוק בגוף המאמר.  
 

הנושא

לימא, בדשמואל קמיפלגי, דאמר שמואל: המפקיר עבדו - יצא לחירות, ואין צריך גט שיחרור;
מנסה הגמרא לתלות את מחלוקת התנאים בהלכה של שמואל. לדעת שמואל, אם אדון מפקיר את העבד שלו, הוא כאילו שחרר אותו מעבדותו, ואין צריך לכתוב עוד שטר (גט) המעיד על השחרור. הגמרא מבינה בשלב זה כי בריחת העבד דינה כהפקר, לאחר שהאדון התייאש מעבדו, וחושב שלא יחזור אליו עוד.
רבי מאיר אית ליה דשמואל, רבי יוסי לית ליה דשמואל!
להבנה זו רבי מאיר סובר את דינו של שמואל, ולכן בריחת העבד כהפקרו ושחרורו, ומאותו רגע הוא מחויב לקיים נזירותו כפי שלמדנו במשניות הקודמות. ורבי יוסי אינו סובר את דינו של שמואל, ולכן הוא עדיין לא משוחרר, ומשכך יכול הוא לשתות יין מכוח המחאה של האדון.
לא, דכולי עלמא אית להו דשמואל, אלא מאן דאמר ישתה, סבר: סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה, לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש; ולמאן דאמר לא ישתה, סבר: ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה.
דוחה הגמרא העמדה זו של מחלוקתם, ואומרת כי ייתכן שכולם מסכימים לדעתו של שמואל, שהפקר מפקיע את העבדות. אך אנו דוחים את ההנחה השנייה של הגמרא כי בריחה כמוה כהפקר, וסוברים כי בריחת העבד אינה כהפקר ולכן הוא עדיין עבדו. כל מחלוקתם של התנאים נסובה על טקטיקה. מהי הדרך הטובה ביותר לגרום לעבד לשוב אל אדונו. רבי יוסי מאמין שהאדון ימצא את העבד כעבור זמן מה, אך סובר כי אנו ''מעודדים'' את העבד לשתות (כי הרי אם הוא עדיין עבדו, והאדון מיחה בו מותר לו לשתות) כדי שיחזור לאדונו כשהוא בריא וחזק בגופו ובנפשו.
רבי מאיר נוקט בטקטיקה הפוכה. לדעתו, דווקא אם נאסור על העבד לשתות, הוא יקדים ויחזור לאדונו כדי להרוות את חשקו לשתייה.
 

מהו המסר

שאלה טקטית כיצד לגרום לעבד לרצות לחזור לאדונו ובאיזה מצב, יכולה להיות גם שאלה בחינוך ילדים במצבים קיצוניים שהילד ''בורח'' מן הבית מתוך כעס ומריבה עם הוריו. האם להשתדל לגרום לו ''חיים טובים'' גם בעת שהותו מחוץ לבית הוריו, מתוך אמונה שיחזור באיזה שהוא שלב הביתה, ואז אנו רוצים שיחזור בריא ושלם בגופו ובנפשו (שיטת רבי יוסי). או שמא דווקא הפוך. נגרום לו במידת מה להצטער ולמנוע ממנו דברים שהוא אוהב ומעוניין, כדי שתהיה לו ''מוטיבציה'' גבוהה לשוב כמה שיותר מהר.
בנושא חינוך נראה לעניות דעתי כי ''שיטת רבי יוסי'' עדיפה. הילד זקוק לאהבה וחיבה גם כאשר הוא כועס ונזוף. אפילו אם עזב את הבית מתוך כך וכולו כעס ומרד כלפי הוריו, כדאי ורצוי להמשיך להפגין כלפיו אהבה וחיבה. להעביר לו מסרים של רצון לקשר מחודש, ואף לשלוח לו דברים שהוא אוהב, כדי שיחוש שאין כמו אהבת הורים לילדיהם. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]