חוזקה של חזקה / רפי זברגר

נזיר נז ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

היום ב''ה מתחילים פרק שמיני, האחד לפני האחרון. המשניות של הפרק עוסקות בספקות טומאות נזיר באופנים שונים.
נלמד את המשנה הראשונה:
שני נזירים, שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם,
אמר אדם לשני נזירים כי הוא ראה את אחד משניהם נטמא בנזירותו, אך לא יודע לומר מי מבין השנים הוא זה.
זהו מצב ספק שהרי שניהם צריכים להביא קרבנות טהרה ואחד מהם צריך להביא גם קרבנות טומאה. מפרטת המשנה כיצד לצאת מן הסבך הזה:
1. מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר: אם אני הוא טמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך,
שלב ראשון, לאחר שתמו ימי הנזירות שלהם מביאים שניהם יחדיו את קרבנות הטומאה (קן עופות לחטאת ואשם, וכבש לאשם) ואת קרבנות הטהרה (כבשה לחטאת, כבש לעולה ואיל לאשם) ומתנים ביניהם, כך שהמחויב קרבנות טומאה יקריב את קרבנות הטומאה, וזה שלא נטמא נטהר בקרבנות הטהרה.
2. וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה, ואומר: אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה קרבן טהרתי, ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך, וזה קרבן טהרתך.
שלב שני יש להביא קרבנות טהרה לנזיר שהיה טמא בשלב ראשון, לכן סופרים שוב את ימי הנזירות (מינימום שלושים יום) ואז מביאים סט של קרבנות טהרה ושוב אחד מהם עושה תנאי ואומר שקרבנות אלו יהיו לטהרה לנזיר שהיה טמא בשלב הקודם. 
 

הנושא

קתני: שני נזירים, שאמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם, ואמאי? כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן לה?
מדובר כאן על ספק טומאה של אחד הנזירים, על כך שואלת הגמרא מהו מקור דיני ספקות של טומאה ברשות היחיד?
מסוטה, מה סוטה בועל ונבעלת, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד כגון דאיכא בי תרי, אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא, הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים, וכל ספק טומאה ברשות הרבים - ספיקו טהור!
המקור הוא בדיני סוטה, שהרי גם שם מדובר על אשת איש אשר ספק זינתה עם האיש שנסתרה עמו ''ברשות היחיד'' שכן קיימים רק שני אנשים, האיש והאשה, ומכאן נפסקה ההלכה הידועה "ספק טומאה ברשות היחיד – טמא".
אך אומרת הגמרא כי במקרה שלנו ישנם שלושה אנשים (שני הנזירים והאדם אשר ראה טומאת אחד מהם), אשר הופכים את הסטטוס להיות ''רשות הרבים'' ואז מגיעים לכלל של ''ספק טומאה ברשות הרבים – טהור'', אם כן שואלת הגמרא, מדוע הוצרכנו כלל להביא קרבנות טומאה, והרי בספק כזה אנו מטהרים.
אמר רבה בר רב הונא: באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם.
רבה מתרץ כי המשנה מדברת במקרה ואין שלושה אנשים, והאדם השלישי אשר ראה את טומאת אחד הנזירים ראה זאת מרחוק ולא נמצא איתם, ולכן מדובר ברשות היחיד, וספק טומאה ברשות היחיד טמא, ויש להביא קרבנות טומאה.
אמר רב אשי: דיקא נמי, דקתני: ואיני יודע איזה מכם, שמע מינה.
רב אשי מוכיח זאת מכך שהשלישי אינו יודע מי נטמא, משמע שהוא אינו נמצא בסביבה הקרובה, אלא במרחק מהם, אם כן זוהי ''רשות היחיד'' אשר ספקה טמא.
התוספות על המקום שואל שתי שאלות ומתוך תשובותיו נלמד על שני עקרונות חשובים:
ואם תאמר, אם כן יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברשות היחיד שורפין עליה [תרומה]
שואל התוספות: אם אמנם מדובר בספק טומאה ברשות היחיד, אשר בה למדנו מסוטה כי טמא מוודאי, כמו שראינו בדין ספק תרומה ברשות היחיד שנטמא, אשר נידון לשריפה (תרומה שנטמאה דינה לשריפה). אם כן שואל התוספות, מדוע שלא יביאו שני הנזירים קרבן טומאה, שהרי הספק הופך את שניהם להיות וודאי טמא?!
ויש לומר: דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת, אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם - דודאי אחד טהור.
עונה התוספות כי למדנו מסוטה לטמא בספק ברשות היחיד במקום שאמנם יש סבירות שכך קרה, שהרי בהחלט ייתכן כי הסוטה נטמאה (נבעלה) במקום הסתירה. אך אצלנו ''אין מצב'' ששני הנזירים נטמאו, שהרי העד המעיד על טומאה מעיד במפורש כי רק אחד מהם נטמא, ולכן אין לטמא אדם שבוודאי לא נטמא, ומכאן שמביאים רק קרבן טומאה אחד.
ואם תאמר אם כן מאי פריך מעיקרא והא ספק טומאה ברשות הרבים הוא, כלומר ויביאו שניהם קרבן טהרה, והא ספק טומאה ברשות הרבים דמטהרינן - נמי מסוטה גמרינן לה, ולא ילפינן אלא דבר שאפשר להיות, והכא בודאי אחד טמא.
ממשיך התוספות ומקשה לאור ההנחה של התשובה הראשונה: אם אמנם אנו לומדים מסוטה את שני הכללים (ברשות היחיד ספק טמא, וברשות הרבים ספק טהור), הרי גם שלב שאלת הגמרא אינו ברור, שהרי הגמרא בשאלתה ביקשה לומר כי שני הנזירים יביאו אך ורק קרבן טהרה, אבל גם זה לא ייתכן לפי העיקרון של התשובה הקודמת, שהרי אחד מהנזירים נטמא בוודאות, ואיך ייתכן שהוא לא יביא קרבן טומאה.
ויש לומר דספק טומאה ברשות הרבים לאו מסוטה גמרינן ליה אלא כל חד וחד מוקמינן אחזקתיה.
עונה התוספות כי הכלל של ''ספק טומאה ברשות הרבים טהור'' לא נלמד מסוטה, ולכן איננו ''מחויבים'' לעקרונות של סוטה. הכלל נלמד מדיני חזקה, וכל אחד מוחזק כטהור למרות שבוודאי אחד נטמא, ומביא התוספות הוכחה לתשובתו.
 

מהו המסר

תשובה הראשונה של התוספות קובעת כי למדנו עיקרון מסוטה, שאין לפסוק דבר לא הגיוני. אם רק אחד הנזירים טמא, לא יכול להיות שנפסוק טומאה לשניהם. לכאורה התשובה השנייה סותרת כלל זה, שהרי בשלב שאלת הגמרא ביקשנו לטהר את שניהם למרות שאחד מהם בוודאי טמא, אך כאן יש לומר כי ''חזקת הטהרה גוברת'', ומכיוון שלכל אחד מהם ישנה חזקה כי הוא טהור, לכן ניתן לומר כי אף אחד מהם לא יביא קרבן טומאה (בשלב ההווא אמינא).
נסכם: באופן עקרוני אין לפסוק ''פסק לא הגיוני'' אלא אם כן ישנה חזקה הגוברת על עיקרון זה. מכאן אנו לומדים על ''חוזקה של החזקה'' .


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]