קביעת ייחוס לאב ולאם / נזיר מט ע"א

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה הפותחת את פרקנו קובעת שאסור לכוהן גדול ולנזיר להיטמא למתים, ואפילו לקרוביהם שמתו. במהלך הדיון בדין זה הקשתה הגמרא בסוגייתנו על הפסוק "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא" (ויקרא כא, יא) – מדוע היה צורך למנות את שני ההורים? אחד מההסברים שמעלה הגמרא הוא שאם רק היה הפסוק מציין רק את האב, היה מקום לומר שהבן אינו נטמא לאביו משום שייחוסו אליו נובע מכוח חזקה בלבד, שהרי האבהות נאמדת בחזקה שרוב בעילות אחר הבעל (סוטה כז ע"א), אך לאִמו, שברור שהיא זו שילדה אותו, עליו להיטמא, ולכן נצרך הפסוק לוהסיף שגם לאִמו אסור לו להיטמא.

יש לציין שהגמרא במסכת קידושין (עט ע"ב) קובעת שאף אם לא ראו את הלידה עצמה, די בכך שהילד כרוך אחר אִמו כדי להניח שהיא אכן האֵם.