להתאפק / רפי זברגר

גיטין סו ע"א
 

הקדמה 

המשנה השניה בדף עוסקת בשאלה, כיצד לפרש אמירה של הבעל שביקש לכתוב גט לאשתו, אך לא אמר לתת לה את הגט. הדין בתחילת המשנה עוסק בבעל ''בריא'' שאמר לשליחים לכתוב גט לאשתו – מגדירים אמירה זו, כאילו רצה לשחק בה. כלומר, אין אמירת הבעל נחשבת ל''רצינית'' ומחייבת, הוא באמת לא רצה לגרש את אשתו, אלא רק רצה ''לצחוק עליה'' ולהרגיזה, ולכן אינה יכולה להתגרש בגט זה. בהמשך מספרת המשנה על מקרה כזה שקרה במציאות, ולאחר מכן עלה הבעל לראש הגג, נפל ומת. רבן שמעון בן גמליאל מחלק בין שני מקרים: אם ניתן לראות כי נפל מהגג בעצמו, מתוך מודעות שלימה למעשה, הרי שבמקרה זה האשה מגורשת. אך אם ניתן להוכיח, כי הנפילה נבעה מסיבות אחרות, כגון מ''דחיפת הרוח'' החזקה שהייתה במקום או כל סיבה אחרת, במקרה כזה, האשה אינה מגורשת. 
 

הנושא

שואלת הגמרא, כיצד ייתכן שהדוגמא שהמשנה הביאה בעצם סותרת את הדין שהובא לפני כן. קודם דברנו על כך שהבעל בעצם ''צוחק'' על אשתו, ולכן הגט אינו חל, לעומת הדוגמא הקובעת שאם הנפילה הייתה מודעת הגט חל?
עונה הגמרא: חיסורי מחסרא והכי קתני [משפט מאוד נפוץ בתלמוד, המציין כי המשנה ''חסרה'' משפט מסוים, ויש להוסיפו ללשון המשנה], וצריך להוסיף משפט לדין בתחילה המשנה: אם הוכיח סופו על תחילתו – הרי זה גט. כלומר, אם בסוף המקרה, אנו ''מבינים'' את המצב שהיה בתחילתו בלתי מובן – במקרה כזה הגט חל. ואז הדוגמא שהביאה המשנה אכן מאששת את המשפט הנ''ל, ואם מתברר לנו כי האדם נפל מעצמו, כלומר – הוא באמת רצה לתת גט לאשה, ובעצם אנו ''מגלים'' כי הוא כאילו אמר גם לתת לאשה, לכן הגט כשר. אך אם הנפילה שלו לא נבעה ממנו, אנו חוזרים לדין המקורי של המשנה, שכל מטרתו הייתה לצחוק על האשה, ולא באמת לתת לה גט, לכן הגט לא חל. 
 

מהו המסר

המשפט סופו מוכיח על תחילתו, בעצם מלמד אותנו שיעור במוסר. אנו לומדים, כי לפעמים אין להיות כל כך בטוחים בהבנת המציאות. בשלב ראשון, ניתן ''להסביר'' מצב מסוים בשני אופנים, ואין לנו ''כלים'' להחליט מהו ההסבר הנכון. אם נחכה מעט, והמציאות תתבהר, כך שנוכל ''לתרגם'' את המצב הקודם, ואז, ורק אז להחליט לאיזו מגמה נשבה הרוח במצב הראשון. הדבר נכון בהרבה מצבים בחיים, בהם אנו נוטים לשפוט אדם, קבוצה או מצב, בדרך מסוימת, מבלי הבנה והכרה ברורה שאמנם הסבר זה נכון. אם נחכה קצת, נראה התנהגויות נוספות של אותו אדם, נראה מצבים דומים, שמהם נוכל להסיק מהן כוונותיו ורצונותיו של אותו אדם. להתאפק, לנסות להבין, ללמוד ולקלוט עוד ועוד, ורק אז להחליט ו''לשפוט''.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]