עלייה מדורגת / רפי זברגר

נזיר לז ע''א
 

הקדמה 

למדנו בדף ל''ה את דברי רבי יוחנן למקור דינו של רבי עקיבא במשנה:
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר, שהרי אמרה תורה (במדבר ו', ג'): מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:
רבי יוחנן הסביר את דעת רבי עקיבא על ידי המושג ''היתר מצטרף לאיסור'' המיושם רק בהלכות שתיית יין של נזיר, ולמד דין הזה מהמילה ''משרת'' בפסוק של נזיר. בהלכה של רבי עקיבא ההיתר הוא הפת המותר לנזיר, והוא מצטרף ליין וביחד מהווה שיעור כזית הנאסר על הנזיר. כלומר, למרות שהנזיר אינו שותה יין בשיעור כזית אלא פחות מכך, הפת המותר משלים את השיעור, וביחד הם מהווים איסור לנזיר המחייב אף בענישה אם אכלו.
בדף שלנו שואלת הגמרא על מקור הלימוד. האם אמנם זהו הדין הנלמד מהמילה ''משרת''. 
 

הנושא

אמר ליה אביי: ממאי דהאי משרת, להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא? דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא.
אביי שואל אולי המילה ''משרת'' בפסוק של נזיר מלמדת על דין ''טעם כעיקר'' ולא על דין ''היתר מצטרף לאיסור''. דין של טעם כעיקר מוכר לנו בעיקר מהלכות תערובות, שם פוסקים כי אם טעם האיסור ניכר בהיתר המעורב עימו, הרי התערובת אסורה, למרות שהיחס בין האיסור להיתר קטן מאחד מששים (יש יותר מפי ששים היתר) ולכן האיסור היה אמור להתבטל בהיתר. אך כאמור, אם טעם האיסור מורגש בתערובת, האיסור אינו מתבטל והתערובת אסורה. אם כן שואל אביי, אולי כוונת התורה במילה ''משרת'' ללמד אותנו דין זה, ואם טעם היין יהיה ניכר בתערובת עם דבר אחר, היא תיאסר על הנזיר (אבל באמת אין דין של ''היתר מצטרף לאיסור''). בהמשך מצטטת הגמרא ברייתא שאמנם לומדת דין ''טעם כעיקר'' מהפסוק של ''משרת'':
לכדתניא: משרת - ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין - חייב, ומכאן אתה דן כל איסורין שבתורה: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו - עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנייה, ואין היתר לאיסורן - אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר, והוא הדין לערלה בשתים!
הברייתא לומדת את איסור ''טעם כעיקר'' מן המילה ''משרת'' בנזיר, ומכאן נלמד לכל התורה כולה בקל וחומר. שאם הנזיר ''הקל'' שאין איסורו לעולם (סתם נזירות שלושים יום), ואין איסורו איסור הנאה (הנזיר אינו נאסר בהנאה מן היין ומוצרי הגפן, רק באכילתם ושתייתם), ויש היתר לאיסורו (ניתן להתירו על ידי חכם, או להפירו על ידי הבעל או האבא) למדנו כי טעמו כעיקרו, בוודאי שתערובת של איסור כלאיים בדבר המותר, שיש טעם של פרי כלאיים בתערובת, בוודאי שיהיה אסור. שהרי בכלאיים אין את שלושת הקולות הללו: כלאיים אסור לעולם, ונאסר גם בהנאה, ואין אפשרות להתירו.
אמר ליה ההוא מרבנן: רבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא.
עונה הגמרא (אחד מן החכמים), כי רבי אבהו (בשם רבי יוחנן) אמר דבריו לשיטת רבי עקיבא, והברייתא הלומדת דין ''טעם כעיקר'' מהמילה ''משרת'' היא לשיטת חכמים במשנה החולקת על רבי עקיבא, וסוברת כי אין היתר מצטרף לאיסור אפילו בדיני נזיר.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: לרבי עקיבא דקא מוקים ליה להאי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, ליתן טעם כעיקר מנא לן?
שואל רב אחא את רב אשי, אם אמנם כך (שרבי עקיבא לומד מן המילה ''משרת'' דין היתר מצטרף לאיסור) מהיכן לומד רבי עקיבא את הדין של טעם דעיקר?
יליף מבשר בחלב, לאו טעם בעלמא הוא ואסור, הכא נמי לא שנא.
עונה הגמרא כי לרבי עקיבא לומדים ''טעם כעיקר'' מאיסור בשר בחלב. שהרי התורה אסרה בישול בשר בחלב, למרות שרק הטעם מורגש בתערובת (למשל, מעט בשר בחלב – רק אם טעמו של הבשר מורגש בחלב נאסרה התערובת), ומכאן נלמד לכל התורה כולה כי ''טעם כעיקר''.
שואל התוספות על שאלת רב אחא את רב אשי:
ואם תאמר ודילמא לית ליה?
הנחת היסוד של השאלה שכולם מסכימים לדין של ''טעם כעיקר''. שואל התוספות מניין לנו? אולי רבי עקיבא אינו סובר דין זה?
ויש לומר דודאי אי לא דשמעינן מקרא אחרינא טעם כעיקר לא הוה מוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור דטפי הוה מסתבר לאוקמי משרת ליתן טעם כעיקר.
תשובת התוספות מעניינת וקובעת ''דירוג חידושים''. החידוש הקטן הוא ''טעם כעיקר''. רק אם סוברים טעם כעיקר ניתן לומר חידוש יותר גדול של ''היתר מצטרף לאיסור''. ואם לא היה לרבי עקיבא מקור לדין ''טעם כעיקר'' לא היה יכול לסבור את דינו של ''היתר מצטרף לאיסור''. מכוח דירוג חידושים זה שואלת הגמרא, מהו מקורו של רבי עקיבא לדין ''טעם כעיקר''. 
 

מהו המסר

תשובת התוספות (ועוד ראשונים) מלמדנו כי אמנם יש דירוג בין הדברים, ואין לבנות קומה שניה לפני שבנינו את הקומה הראשונה. אין לחדש ''היתר מצטרף לאיסור'', שאין בהיתר טעם איסור, אם לא למדנו קודם לכן את דין ''טעם כעיקר'' שההיתר נאסר אם רק טעם האיסור קיים בו.
עיקרון זה שייך בתחומי חיים רבים. אין לקפוץ למדרגה גבוהה אם לא עברנו קודם שלבים מקדמיים.
נציג דוגמא אחת לאור אמרת חז''ל (ילקוט שמעוני בראשית ג', ל''ד): דרך ארץ קדמה לתורה. אומרים חז''ל באמרה זו, כי אין משמעות לקיום התורה אם אין דרך ארץ לאדם המקיימה. אם הוא אינו נוהג בכבוד אל אנשים, הרי שגם תורתו לוקה בחסר.
יש מדרג, וחשוב לעלות במדרגות אחת לאחת. לא לקפוץ לעליונה לפני שדרכנו וביצענו את קודמתה. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]