הלכות שרומזות על תשובה
הרב דב קדרון
נזיר לז ע"א
ממה שנאסרה לנזיר (במדבר ו, ג): "מִשְׁרַת עֲנָבִים" לומדים שתי הלכות: א. "טעם כעיקר", כלומר שבתערובת של מאכל של איסור בהיתר, כל שמורגש טעם האיסור, הרי הוא כעיקר האיסור וכל התערובת אסורה. ב. "היתר מצטרף לאיסור", כלומר מאכלים של היתר ואיסור שנתערבו ואוכל משניהם כזית, ההיתר עצמו נעשה איסור ולוקים עליו.
רבי אלימלך מליז'נסק (נועם אלימלך פרשת נשא) כתב שיש רמז בפסוקים של תחילת פרשת נזיר לדרכי ה' ברצות האדם לשוב מדרכו הרעה ומדרכיו המקולקלים ורוצה לעשות תשובה, ומבאר ששתי ההלכות האלה מתייחסות לשני עניינים:
"טעם כעיקר" היינו שמה שנותן טעם בעבירה נחשב כגוף העבירה, כגון הסתכלות איסור חלילה, או איזה מחשבה והרהור רע חלילה, הוא כעיקר עבירה גופה, וצריך לשמור עצמו מאד בזה כמו מעיקר העבירה.
"היתר מצטרף לאיסור" זהו לגבי אנשים שחוטאים במשא ומתן, שקצת עושים באמונה לפעמים, ולפעמים להיפך חס וחלילה, וברווחיהם יש תערובת של איסור והיתר, כמו משרת ענבים.
על כגון אלו נאמר בתחילת פרשת נזיר: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם", רצה לומר שיהיה בעיניהם כישלונם באיזה הרהור עבירה כאלו עשו עבירה ממש, ותערובת האיסור בהיתר יהא בעיניהם כאלו מעלו בה', וזהו "למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא", שיאשים את נפשו מאד וישוב בתשובה.
