יישוב סתירה פנימית בדברי החכם / רפי זברגר

נזיר לו ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

נחזור ונלמד קטע מהמשנה הראשונה בפרק:
משנה ראשונה אומרת: עד שישתה רביעית יין,
בתחילה למדו כי שיעור איסור שתיית יין של נזיר הינו רביעית (הלוג – ביצה וחצי). זאת בניגוד לאיסורי אכילה של ענבים והיוצא מן הגפן, שהוא בשיעור כזית. משנה זו דומה לשיעורי אחרים של איסורי אכילה ושתייה.
רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית - חייב.
רבי עקיבא מחדש ב''משנה אחרונה'' ואומר כי איסורי שתיית נזיר שונים בשני מובנים:
1. שיעורם כזית כמו שיעורי אכילה
2. אפילו אם אכל פת השרוי ביין, וכל אכילתו אינה אלא כזית, כך ששיעור היין קטן מזית – חייב. 
 

הנושא

בשלהי הדף הקודם הסביר רבי יוחנן את דינו של רבי עקיבא במשנה:
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר, שהרי אמרה תורה (במדבר ו', ג'): מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:
רבי יוחנן מלמדנו מושג חדש הנקרא ''היתר מצטרף לאיסור'' ולפי דעתו אין כלל זה מיושם אלא רק בהלכות שתיית יין של נזיר. בהלכה של רבי עקיבא ההיתר הוא הפת המותר לנזיר, והוא מצטרף ליין וביחד מהווה שיעור כזית הנאסר על הנזיר. כלומר, למרות שהנזיר אינו שותה יין בשיעור רביעית אלא פחות מכך, הפת המותר משלים את השיעור, וביחד הם מהווים איסור לנזיר המחייב אף בענישה אם אכלו.
זעירי חולק על רבי יוחנן בהמשך הגמרא, ומוסיף כי גם באיסור שאור בפסח – "היתר מצטרף לאיסור".
נלמד את קושיית אביי על רבי יוחנן הסובר כאמור, כי רק בנזיר מיישמים את הכלל של ''היתר מצטרף לאיסור'':
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. איתיביה אביי: המקפה של תרומה, והשום והשמן של חולין, ונגע טבול יום במקצתן - פסל את כולן; מקפה של חולין, והשום והשמן של תרומה, ונגע טבול יום במקצתן - לא פסל אלא מקום מגעו (טבול יום ב', ג').
כדי להבין את המשמנה המצוטטת ממסכת טבול יום נקדים מספר הקדמות:
1. תרומה מותרת באכילה והנאה רק לכוהנים ואסורים לזרים (שאינם כוהנים).
2. תרומה טמאה אסורה באכילה אף לכוהנים.
3. טמא מת אשר במסגרת טהרתו הספיק כבר לטבול במקווה נקרא ''טבול יום'' עד אשר תשקע השמש באותו יום ואז ייקרא המצב ''העריב שמשו''. בעודו טבול יום, כבר אינו מטמא חולין ומעשר, אך עדיין מטמא תרומה וקודשים.
4. התרומה שנטמאה מטבול יום אינה מטמאה דברים אחרים (מוגדרת ''שלישי לטומאה'') לעומת קודשים שיכולים גם לטמא אחרים.
פוסקת המשנה שם כי טבול יום אשר נגע בתבשיל סמיך (מקפה) העשוי מתרומה (דגן שניתן לכוהנים כתרומה) שתובלו (מלשון תבלין) בשמן או שום של חולין, הרי הוא מטמא את כל התבשיל כולו, כיוון שרובו (מקפה) הייתה תרומה. לעומת זאת, אם המקפה הייתה חולין, והתבלינים (שום ושמן) היו תרומה, הרי שהטבול יום אינו מטמא אלא את מקום מגעו עם התבשיל, ושאר התבשיל לא נטמא ומותר באכילה לכוהנים.
והוינן בה, מקום מגעו אמאי פסול?
שואלת הגמרא על הסיפא של המשנה. מדוע נאסר מקום מגעו של הטבול יום, והרי התבלינים (של תרומה) אינם אלא מיעוט הבטל ברוב העיסה שהיא חולין (היחס בין החולין לתרומה, היא יותר מפי מאה, ולכן בטל אף בתרומה). ומכיוון שהתרומה בטלה ברוב חולין, כל העיסה מוגדרת כחולין, ומדוע טבול יום מטמא את מקום המגע?
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מה טעם? הואיל וזר לוקה עליה בכזית;
רבי יוחנן עונה על הקושיא תוך עקירת הנחת היסוד של השאלה. אומר רבי יוחנן כי למרות היות החולין רוב בעיסה, אין התבלינים (שום ושמן) של תרומה בטלים בה, עד כדי שאדם זר (שאינו כהן) אוכל כזית מתערובת זו מתחייב עליה מלקות כדין זר האוכל תרומה, ולכן גם טבול יום הנוגע בה מטמאה במקום מגעו. לא החמירו ואסרו את כל העיסה, אלא רק מקום מגעו בלבד.
מאי טעמיה? לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור!
וכאן באה שאלתו של אביי לרב דימי על דבריו של רבי יוחנן.. מתוך דברים אחרים של רבי יוחנן. הבין אביי כי הסבר רבי יוחנן במשנה של טבול יום, מכוח מלקות של זר האוכל עיסה זו, כנראה לאור הכלל של ''היתר מצטרף לאיסור''. שהרי אדם האוכל כזית מעיסה זו, יש בה גם איסור (חלק של התבלין שהוא תרומה) וגם היתר (החלק של מקפת החולין), וככל הנראה ההיתר מצטרף לאיסור ולכן רבי יוחנן פוסק כי לוקים על אכילה זו. ומכאן מוכיח אביי שיש עוד איסורים מלבד איסורי נזיר שגם בהם מיישמים את הכלל של ''היתר מצטרף לאיסור'' (בניגוד לרבי יוחנן שאמר כי כלל זה הוא רק בנזיר)!
אמר ליה: לא, מאי כזית? דאיכא כזית בכדי אכילת פרס.
עונה רב דימי לאביי כי יש להבין אחרת את דבריו של רבי יוחנן בהסבר משנת טבול יום. אין הכוונה שאוכלים כזית מהתערובת ועל כך מתחייבים מלקות, אלא אוכלים כזית מן התרומה עצמה בטווח זמן של אכילת פרס (זמן המחייב אכילת איסור). ובאמת אין ההיתר מצטרף לאיסור בתרומה, אלא האדם אכל כזית שלם מן התרומה (המעורבת במקפה), במשך הזמן האסור באכילה (אכילת פרס).
 

מהו המסר

קושיית אביי בעצם אמרה במילים אחרות כי רבי יוחנן סותר את דבריו. מצד אחד הוא אמר כי ''היתר מצטרף לאיסור'' חל רק בנזירות, ומצד שני הוא כביכול אמר שכלל זה תקף גם בתרומה. רב דימי בתירוצו, מסביר כי אין זה כך, והדברים שאמר אצלינו הם הנכונים ואין היתר מצטרף לאיסור אלא רק בנזיר.
''לא נחמד'' להעמיד כך את רבי יוחנן, ורבי דימי אכן מיישב את הדברים כך שלא תהיה סתירה פנימית בדברי רבי יוחנן. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]