חידוש ותוספת / רפי זברגר

נזיר לד ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים את הפרק השביעי, העוסק בהגדרת איסורי הנזיר. נלמד את ראשית המשנה הראשונה:
שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.
למדנו מספר פעמים על שלושת האיסורים של הנזיר, והנה משנתנו מגדירה זאת: אסור לנזיר ליטמא למתים, גילוח שערו גם נאסר עליו, וכן אסור לו לאכול ולשתות את כל היוצא מהגפן – יין, ענבים וכל חלקיו. הגמרא תרחיב בהגדרת האיסור.
וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה.
ניתן לצרף חלקים שונים של הגפן לכדי שיעור איסור אכילת נזיר. כלשונו הקצרה של המפרש: כגון חרצן ויין וחומץ מצטרפין זה עם זה לכזית.
ואין חייב עד שיאכל מן הענבים כזית.
המשנה פוסקת כי אין חייבים במלקות (במזיד) או בקרבן (בשוגג) רק אם אכל מכל היוצא מן הגפן שיעור כזית, פחות מכך אין חיוב. 
 

הנושא

היוצא מן הגפן אין, גפן עצמו לא, מתניתין דלא כרבי אליעזר, דתניא, רבי אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבים במשמע.
מדייקת הגמרא בלשון המשנה, כי רק היוצא מן הגפן נאסר לנזיר, אך הענפים והלולבים של הגפן אינם נאסרים לנזיר, ולפי זה אומרת הגמרא כי משנתנו אינה כשיטת רבי אליעזר, האוסר אפילו עלין ולולבין של הגפן.
איכא דאמרי לה אסיפא: אינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית; מן הענבים אין, מהגפן עצמו לא, מתני' דלא כרבי אליעזר, דתניא, רבי אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע.
לשון אחרת בגמרא לומדת דין זה (עלין ולולבין אינם נאסרים) מהקטע שאחרי כן במשנה. נאמר כי רק האוכל כזית מן הענבים מתחייב, מסיקה הגמרא כי נאסרו רק ענבים (וכל היוצא מן הגפן) אבל הגפן עצמו (עלין ולולבין) לא נאסרו, משמע כי משנתנו אינה כרבי אליעזר כפי שראינו כבר בלשון הראשונה.
במאי קמיפלגי? רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, רבנן דרשי כללי ופרטי.
לשאלה מהו שורש מחלוקתם של התנאים (רבי אליעזר וחכמים), עונה הגמרא כי מחלוקתם נעוצה בדרכי לימוד דרש הלכתי. רבי אליעזר דורש באופן של ''ריבוי ומיעוט'' וחכמים דורשים באופן של ''כלל ופרט''.
כדי להבין את המשך הגמרא נצטט את הפסוקים האוסרים אכילת היוצא מן הגפן:
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:
כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: (במדבר ו', ג'-ד')
בתחילה התורה מפרטת :יין, חומץ ושכר, משרת ענבים. לאחר מכן ישנו כלל: מכל אשר יעשה מן הגפן, ולבסוף יש פירוט נוסף: מחרצנים ועד זג.
רבי אלעזר דריש רבויי ומיעוטי: מיין ושכר יזיר - מיעט, מכל אשר יעשה מגפן היין - ריבה, מיעט וריבה - ריבה הכל, מאי ריבה? ריבה כל מילי, מאי מיעט? מיעט שבישתא.
רבי אליעזר דורש את פסוקי התורה באופן של ''ריבוי ומיעוט''. הוא מתייחס לפרטים בתחילה ולכלל בהמשך ולומד בלימוד "מיעוט וריבוי – ריבה הכול, למעט דבר אחד". אם כן רבי אליעזר מרבה הכל, כולל עלין ולולבין, וממעט את הדבר הכי ''פחות אכיל'' את הגזע של העץ.
יש להעיר כי רבי אליעזר לא מכניס ללימודו את הפרטים בסוף, כיוון שהוא לומד מהם דין אחר, כפי שנלמד בהמשך.
ורבנן דרשי כללי ופרטי: מיין ושכר יזיר - פרט, מכל אשר יעשה מגפן היין - כלל, מחרצנים ועד זג - חזר ופרט, פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף כל פרי ופסולת פרי.
חכמים כאמור לומדים בתורה באופן של ''כלל ופרט'', ואצלנו הלימוד הוא ''פרט וכלל''. כפי שראינו בפסוקים לעיל, התורה מתחילה עם הפרטים, עוברת לכלל ומסיימת שוב בפרטים. למוד של פרט וכלל ופרט (דומה לאופן הפוך של ''כלל ופרט וכלל'') קובע כי מטרת הפרטים בסוף ללמדנו שהכלל נסוב על כל הפרטים הדומים, לצורך כך מגדירים ''כלל הדימיון''. בשלב זה מגדירים כי הפרטים הינם "פרי (ענבים) ופסולת פרי (חומץ)" ומהדרש שלנו לומדים כי גם כל הפרטים שהם פרי או פסולת פרי כלולים, כולל גם ענבים שאינם מבושלים או ענבים מתולעים. באופן זה הוצאנו את העלים והלולבים שאינם פרי ואינם פסולת פרי, לכן הם לא נכללו באיסור.
אי מה הפרט מפורש פרי גמור, אף כל פרי גמור!
מנסה הגמרא לדייק את ''כלל הדימיון'' של חכמים: אולי נאמר שהוא רק ''פרי גמור'' ולא כוללת ''פסולת פרי'' ודוחה את האפשרות הזאת:
אמרת? אם כן, מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו? ענבים לחים ויבשים הא כתיבי, יין וחומץ הא כתיבי, הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון.
אם נאמר שאמנם זהו ''כלל הדימיון'', הרי לא למדנו אף הלכה חדשה שלא נאמרה בפירוש בפסוק. שהרי ענבים מסוגים שונים כתובים במפורש. יין וחומץ גם כתובים ומפורטים בפסוק. על כורחך יש ללמוד את ''כלל הדימיון'' כפי שלמדנו בתחילה: פרי ופסולת פרי, שהיא מרבה גם ענבים לא מבושלים או ענבים מתולעים, וממעטת עלין ולולבין. זהו אם כן דרך חכמים בלימוד דרש הלכתי. 
 

מהו המסר

מאופן דחיית הגמרא לניסיון לימוד ''כלל הדימיון'' של ''פרי גמור'' בלבד אנו למדים עיקרון מעניין באופני לימוד. אין טעם ללמד דבר טריוויאלי. אין טעם לפסוק כלל הלכתי חדש, שאינו מוסיף דבר וחצי דבר. אמנם מדובר בלימוד דרש הלכתי, אך גם בו אין לדרוש ללא חידוש הלכתי. בחיים אנו לפעמים חוזרים על דברים ידועים ומוכרים, אך אם המטרה אינו לחזור ולהדגיש דברים ידועים, יש לבחון ולמצוא תמיד את החידוש והתוספת בדברים הנאמרים.   


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]