לא להשאיר דברים באוויר / רפי זברגר

גיטין נג ע"א
 

הקדמה 

המשנה השניה בדף הקודם עוסקת בנזק שאינו ניכר. כלומר, אדם מזיק לחברו, אך חברו לא יודע כלל מהנזק וגם לא יכול לדעת אלא אם כן המזיק מספר לו. ישנם שלושה מקרים כאלו במשנה:
1. מטמא – לדוגמא, אדם הפריש תרומה מפירותיו, וכידוע, פירות אלו רק כהן יכול לאכול אותם בטהרה. כלומר, הפירות חייבים להישמר ולא להיטמא וגם הכהן חייב להיות טהור. אם אדם טימא פירות תרומה של כהן, הרי בכך גרם נזק לכהן שלא יוכל לאוכלם. כמובן, לא רואים שום הבדל בפירות לפני ואחרי טומאתם.
2. מדמע – אם יש לאדם "פירות חולין" שכבר הפרישו מהם תרומות ומעשרות ומותר לאוכלם [פירות שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות נקראת טבל ואסורות באכילה]. בא אדם וערבב פירות אלו עם פירות שהם תרומה. במעשה זה גרם לכך שהפירות יהיו מותרים לאכילה אך ורק לכוהנים. עקב כך ירד ערכם של הפירות, שהרי עתה, "פוטנציאל מכירה" קטן משמעותית (רק כוהנים יכולים לקנותם), ביחס לפירות רגילים שניתן למכרם לכולם.
3. מנסך – שני שותפים ביין, ואחד מהם ''ניסך'' אותו לעבודה זרה, פעולה האוסרת את היין לשתייה.
בכל המקרים הללו קובעת חכמים במשנה: בשוגג – פטור, במזיד – חייב. אם עשה אחת אחת מן הפעולות שלא בכוונה – פטור, אם עשה בכוונה – חייב להחזיר את הנזק הנגרם בעקבות הפעולה.
  

הנושא

הדין של המשנה הוא ''תקנת חכמים''. שואלת הגמרא, מה הדין לפי התורה. יש מחלוקת בשאלה זו, אנו נפרט את דעתו של חזקיה, הסובר, כי מן התורה היזק שאינו ניכר נחשב לנזק, ולכן גם בשוגג וגם במזיד צריך להיות חייב, וחכמים הקלו בשוגג ופטרו את המזיק. הגמרא מסבירה את טעם התקנה: כדי שיודיעו. כלומר, אם הדין היה נשאר כמו דין התורה, שגם בשוגג המזיק חייב, אנו חוששים שמא היה נמנע מלהודיע על הנזק, שכאמור אף אחד לא רואה אותו מלבדו.
ממשיכה הגמרא ומקשה, אם כך – נחשוש גם במזיד, שמא לא יודיע המזיק על ביצוע הנזק, ומדוע חכמים חייבו במזיד?
על כך עונה הגמרא: לא ייתכן. הרי כל מגמת המזיק היא להזיק, שהרי הוא עשה זאת בכוונה תחילה. אם כן – חייב להודיע לניזק על הנזק, שהרי אחרת, הניזק ימשיך להשתמש בחפץ, וכלל לא יידע שאסור לו להשתמש, לכן – אין חשש שלא יודיע לו במזיד. אם אין חשש, חוזר הדין המקורי מהתורה שהיזק שאינו ניכר נחשב לנזק, והמזיק חייב לשלם את הנזק.
 

מהו המסר

עיקרון כדי שיודיעו , בעצם מלמד אותנו כי "יש עניין" להודיע. במקרה שלנו, יש עניין להודיע לניזק על נזק שבוצע על חפץ השייך לו, כדי שיימנע משימוש בחפץ זה. יש מקרים נוספים המפורטים בגמרא, המחייבים להודיע. נציין כמה מהם:
1. נחשד בדבר שאין בו – צריך להודיעו (ברכות, ל"א:( - אם חושדים באדם מסוים, חשד שאינו נכון, הרי יש חובה על הנחשד להודיע. אדם צריך לדאוג 'לנקות את עצמו כלשון רש''י, כדי שלא יחשבו עליו מחשבות לא טובות בחינם.
2. הנותן מתנה לחברו – צריך להודיעו (שבת, י:) – אם אדם מחליט לתת לחברו מתנה, אין עניין שלא לגלות לחבר על נתינת המתנה, אלא להיפך – מצווה להודיע לחבר, ומסביר שם רש''י: ומתוך כך יהא אוהבו.
אנו לומדים מתוך הדוגמאות הנ''ל, ש''אין להשאיר דברים באוויר'' – לא דברים טובים בלי שיודעים אותם, גם לא דברים שאינם טובים. אדם נחשד על משהו, חובה עליו לספר כי אין זה נכון. וכן, אדם המבקש לתת מתנה לחברו, פעולה ''יפה'' וחברותית, עליו לספר על כך לחברו, כדי שיהיה מודע לכך. העיקרון שאין להשאיר דברים באוויר, נכון בחיים בכלל, ונכון שבעתיים בחיי משפחה. אין יש כעס או מריבה בין בני משפחה, אין להשאיר את הנושא פתוח ולא לשוחח עליו. עדיף לסגור את הנושא באותו יום, וללכת לישון אחרי שלובנו והובהרו הדברים, ולהגיע למצב שהחיים חזרו למסלולם הרגיל.
גם דברים טובים, אין עניין להסתיר ולא לגלות. אם אחד מבני המשפחה מצ'פר את השני, ישמח המצ'פר להודיע לשני, על החלטתו וביצוע המעשה החיובי - ומתוך כך יהא אוהבו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]