הילד אינו מחובר / רפי זברגר

נזיר כט ע''א
 

הקדמה 

נלמד את ראשיתה של המשנה השניה בדף הקודם העוסקת בנדר של אב לבנו:
האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.
אדם יכול לנדור נדר עבור בנו הקטן שכבר מודע למעשיו אך טרם הגיע לגיל בר מצווה, וברגע שהאבא נדר הנדר תופס עבור בנו. האמא אינה מורשית לנדור עבור בנה.
כיצד? גילח או שגילחוהו קרוביו, מיחה או שמיחו קרוביו,
המילה כיצד אינה מתארת את האופן הנדר של האבא, אלא עוסקת במקרים בהם הנדר של האב על בנו אינו תופש:
1. אם הבן גילח את שערו (ולפי מספר ראשונים אפילו שתה יין או נטמא למת), ובכך בעצם מגלה לאביו ולעולם כולו שאינו מעוניין לקבל על עצמו את הנדר, ואמנם במקרה כזה הנדר אינו חל.
2. לא רק שהוא עצמו גילח אלא גם אם הקרובים שלו גילחוהו ובכך הם גילו דעתם שאין הנזירות נוחה להם, גם פעולה זו מפקיעה את הנזירות שהאבא עשה לבנו.
יש אומרים כי הקרובים יכולים לגלח רק אם האבא נפטר, ויש אומרים שבכל מקרה קרובים יכולים לגלחו.
3. גם אם מיחה הבן במילים אף שלא עשה מעשה – מחאתו תופשת ומפקיעה את נדר נזירות האב על בנו.
4. אף מחאתם של הקרובים מפקיעה את הנדר. 
 

הנושא

הגמרא שואלת מה מקור הדין המאפשר רק לאבא לנדור נזירות לבן ולא לאמא (ניתן אולי לומר כי שאלת הגמרא היא גם למקור הדין שהאבא בעצמו זכאי לנדור עבור בנו, דין מחודש בפני עצמו), ועונה כי ישנה מחלוקת אמוראים לכך
רבי יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא, אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצות.
רבי יוחנן סובר כי מקור הדין וכל פרטיו בהלכה למשה מסיני. רבי יוסי בן רבי חנינא אומר בשם ריש לקיש כי כוח זה ניתן לאב על מנת לחנך את בנו במצוות. שהרי נזירות מטרתה לחנך את האדם להסתפקות במועט וכדו', ואת זה מבקש האב להקנות לבנו על ידי נדר זה. רבי יוחנן כנראה סובר שאין מצווה לחנך באופנים הללו.
הגמרא ממשיכה בשבע שאלות על שיטת ריש לקיש, שהמכנה המשותף שלהם היא ניסיון להבנת פרטי דינים של נדר אב לבנו, אשר לכאורה אינם מובנים במבט ראשוני. פרטים אלו אינם קשים לשיטת רבי יוחנן שהרי אם מקור הדין הוא בהלכה למשה מסיני – ניתן להסביר כי גם כל פרטיה של ההלכה ניתנו למשה בסיני.
במאמר זה נתמקד בשאלה הרביעית.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר הלכה היא בנזיר, היינו דקתני מיחה או שמיחוהו קרוביו, אלא לרבי יוסי בר' חנינא אמר ריש לקיש, כל כמיניהון קרובים דאמרין ליה לא תיגמריה מצות?
מקשה הגמרא על דין המחאה במשנתנו של קרובי הבן: ניתן להבין כאמור את שיטת רבי יוחנן ולומר כי גם אופציית המחאה של הקרובים נאמרה כהלכה למשה מסיני, אך לרבי יוסי בשם ריש לקיש לא ברור, מניין אנו לומדים כי יש לקרובים כוח למחות ובכך בעצם לומר לאב כי דרכו אינה נכונה ולא מחנכים כך את הילד?
קסבר: כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה.
כדי להבין את תשובת הגמרא נעיין בפירוש המעניין של המפרש (רש''י):
קסבר ריש לקיש כל חינוך דלא חשיבי ליה, כגון חינוך דנזירות - דבזיונא הוא דקא מגלח ראשו, לא ניחא ליה לבריה ומשום הכי יכולים למחות.
אם אני מבין נכון את דבריו, כוונת הגמרא בתירוצה לומר כי קרובי הבן אינם אלא מהווים לו לפה, ומפרשים את הרגשתו ומחשבתו של הבן על מעשיו של אביו. הבן אינו ''מתחבר'' לנזירות. הוא חושב כי אי תגלחת והשארת שיער ארוך אינו אלא ביזיון ואין הוא מעוניין בכך. אמנם כוונותיו של אביו ככל הנראה טובות וטהורות, והוא מעוניין להגדיל את יראת שמים של בנו, אך דרך זו אינה מתאימה לכל אחד, והבן במקרה זה מוחה בסיוע קרוביו.
בהחלט ייתכן כי לבן עצמו לא נעים ולא נוח לומר דבר מפורש כנגד אביו, ולכן הוא כביכול שולח את הקרובים לומר את אשר על ליבו.
חכמים אם כן נתנו מספר אפשרויות ל''בן הקטן'' (לפני גיל בר מצווה) לומר את דבריו. אם על ידי מחאת עצמו, ואם על ידי ''שלוחיו'' הקרובים שלו, המביעים ומספרים לנו מה עובר על הילד, ומוחים בשמו.
 

מהו המסר

הבנת נפשו של הילד היא היא עיקר וחשוב עד מאוד במסגרת חינוך הילדים. המטרות הגדולות של הקניית ערכים והרגלים טובים לילד חשובים עד מאוד, אך הבנת נפש הילד חשובה לא פחות על מנת להבין ולהשכיל מהי הדרך הנכונה והראויה לבצע זאת. שהרי יכולות להיות באמת מטרות נפלאות עד מאוד, אך אם הילד כאמור אינו מחובר לדרך זו, והוא נמצא ''במקום אחר'' כך שאינו קולט את רצונותיהם ורצונותיהם של ההורים, הרי שהחינוך נידון לכישלון.
נשתדל למצוא את הדרכים הטובות אך לא פחות חשוב היעילות, על מנת להשיג את היעדים החשובים של חינוך ילדינו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]