לסגור את כל הפינות / רפי זברגר

נזיר טז ע"ב
 

הקדמה 

בעז''ה התחלנו היום את הפרק השלישי, במאמר זה נתמקד במשנה השניה בדף. 
 

הנושא

מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלושים יום - אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה.
אחד משלושת הדינים החלים על הנזיר הינו איסור טומאה. המשנה דנה באדם שקיבל נזירות במקום טומאה כמו בית קברות. פוסקת המשנה כי הנזירות שלו לא החלה כלל וכלל, כיוון שהוא מנוע מלקיימה בפן של הטומאה. ולכן אפילו אם נשאר בבית הקברות זמן רב, כמו כל זמן הנזירות שלו (שלושים יום), טרם החלה נזירותו, ולכן גם אינו חייב להביא קרבנות טומאה (מי שנטמא תוך כדי נזירותו מביא שלש קרבנות: חטאת, עולה ואשם).
יצא ונכנס - עולין לו מן המנין, ומביא קרבן טומאה;
אם אדם זה יצא מבית הקברות והחל תהליך של טהרה מטומאת מת – הזאת אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי, ולבסוף טבילה במקווה. לאחר מכן מתחיל הנזיר לספור את ימי נזירותו. אם חזר הלה ונטמא שוב בבית הקברות (או בכל מקום טומאת מת אחר) הרי שהוא צריך לחזור ולהיטהר, אבל עתה חייב להביא גם קרבנות טומאה של נזיר טמא, כמו כל נזיר שנטמא בימי נזירותו. לפי תנא קמא טומאה השניה אשר מפקיעה את ימי הנזירות חלה אף אם נטמא ביום השביעי לטהרתו מהטומאה הראשונה, ואינו אלא ''טהור'' יום אחד בלבד.
רבי אליעזר אומר: לא בו ביום, שנאמר (במדבר ו', י''ב): וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ: , עד שיהו לו ימים ראשונים.
רבי אליעזר חולק על הנקודה של ''טומאה ביום השביעי'' וסובר באופן עקרוני לכל נזיר, שאם הוא נטמא ביום הראשון לימי נזירותו, אין היום הראשון נסתר ומתבטל, ולאחר שייטהר שוב מטומאת המת (שבעה ימים) ימשיך וימנה את נזירותו מהיום השני ואילך. לגבי חיובי טומאת נזיר ישנה מחלוקת ראשונים, האם חייב להביא קרבנות ולהתגלח או לא.
רבי אליעזר לומד זאת מהמילים וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים בפסוק, מהם מבין רבי אליעזר כי סתירת ימי נזירות כאשר הנזיר נטמא חלה רק אם יש לפחות שני ימים (מיעוט ימים שניים), וחכמים אינם דורשים דרשה זו (אלא לומדים מכאן שאם נטמא באמצע ימי הנזירות מתבטלים כל הימים שכבר היה נזיר, ולא רק אותו יום שנטמא).
הגמרא בתחילתה מביאה מחלוקת אמורים לגבי דין המשנה:
איתמר: מי שנזר והוא בבית הקברות, רבי יוחנן אמר: נזירות חלה עליו, וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו.
במשנה למדנו כי אדם שקיבל נזירות במקום טמא כמו בית קברות, אין הנזירות חלה עליו בהיותו בבית הקברות, אפילו אם נשאר שם זמן רב. האמוראים נחלקים האם קבלת הנזירות תופסת ברגע שיוצא מבית הקברות או לא. רבי יוחנן פוסק כי אותה נזירות שקיבל עליו ''נוחתת'' ויורדת הלכה למעשה מיד אם צאתו מבית הקברות, לכל דיני הנזירות. ריש לקיש סובר, כי קבלת הנזירות אינה תופסת עם יציאתו והוא חייב לקבל נזירות בשנית. הגמרא מסבירה את שורש דעתם:
רבי יוחנן אמר נזירות חלה עליו, סבר: מיתלא תליא וקיימא, כיון דמשכחא טהרה חיילא;
רבי יוחנן סובר כי הנזירות ''תלויה ועומדת'' ומחכה לרגע שהיא תוכל להיות ברת תוקף. מיד כשיוצא מבית העלמין ניתן להחילה והיא אמנם חלה ותקיפה.
וריש לקיש אמר אין נזירות חלה עליו, אי הדר ואמר חיילא עליה, ואי לא - לא.
לדעת ריש לקיש, מכיוון שהנזירות לא חלה באותו רגע שהוא נדר, הרי היא אינה קיימת עוד, גם כשיצא מבית הקברות. לכן אם הוא חוזר ונודר שוב, חלה הנזירות, ואם לא – הנזירות לא חלה (אך הוא בכל אופן עובר על איסור ''בל תאחר לשלמו'' שהרי אינו מקיים את הדברים שהוא התחייב).
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפי' היה שם שלשים יום - אין עולין מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה; קרבן טומאה הוא דלא מייתי, הא מיחל חיילא עליה!
רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש ממשנתנו. שם למדנו כי הנודר נזירות בבית קברות, אפילו שהה שם כל תקופת נזירותו (שלושים יום), כשהוא יוצא ''אינו חייב להביא קרבנות טומאה''. מסיק מלשון זו רבי יוחנן, כי אמנם אינו חייב להביא קרבנות, אך כנראה נזירותו נשארה בתוקף כדעת רבי יוחנן, וקשה על ריש לקיש.
אמר ליה: אינו בתורת טומאה, ואינו בתורת קרבן.
ריש לקיש למד מן המילים לפני כן ''אין עולים לו מן המניין'' כדעתו (של ריש לקיש), שהנזירות אינה חלה כלל ועיקר.
לפי הסבר זה המשפט לאחר מכן ''אינו מביא קרבן טומאה'' מתייחס למקרה שהאדם יצא מבית הקברות, נטהר מן הטומאה של בית הקברות, ושוב חזר להיות טמא, שהוא אינו חייב בקורבנות של נזיר, כיוון שכאמור לשיטת ריש לקיש, אין הנזירות חלה, ולכן אינו חייב בחיובי נזיר כמו קרבנות טומאה וכדו'.
מה יגיד על כך רבי יוחנן? הוא מסכים כי הנזירות לא חלה עליו, אבל הוא סובר כי למרות שאינה חלה באותו רגע, היא ממשיכה ''לרחף'' ומחכה להזדמנות לחול בפועל. 
יש לציין כי בהמשך הגמרא, מסבירים באופן שונה את שיטת ריש לקיש, כך שגם ריש לקיש מסכים עקרונית להלכת רבי יוחנן שהנזירות חלה בעת קבלת נזירותו בבית קברות, אך חולק עליו רק לגבי חיוב מלקות. 
  

מהו המסר

למדנו היום מחלוקת אמוראים בהסבר המילים במשנה ''אין עולים מן המנין''. לריש לקיש לא עולים, לא עכשיו ולא לאחר מכן (לפי אוקימתא ראשונה במחלוקתם), ולפי רבי יוחנן המשמעות: לא עולים עכשיו, אך עולים לאחר מכן.
זו דוגמא טובה למשמעות לא ברורה דיה, ואפשרויות שונות לתרגום המילים. שהרי שני ההסברים ''קבילים'' והגיוניים, אלא כיוון שהמשנה ''לא סגרה את הפינה'' יכולים אמוראים לחלוק על כוונתה.
כאן אנו שבים ולומדים על חשיבות בהירות הדיבור. להסביר בדיוק מה כוונת המשורר ולא להשאיר דברים לא סגורים באוויר.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]