גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנג מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף יב ע"ב

בענין "לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא"

למדנו כלל בדיני שליחות: "לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא, במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי שליח" (יב, ב), והיינו, שאין כח ביד האדם למנות שליח אלא בדבר שהוא עצמו יכול לעשות עכשיו, אבל אם אין בכוחו לעשות דבר זה עכשיו, אין בכוחו למנות שליח שיעשה את הדבר בעתיד כשיהא בכוחו לעשותו, ומשו"ה מבואר בגמרא שהממנה שליח לקדש אשה, ואותה אשה היתה אשת איש, אין הקידושין חלים עליה עכשיו, וגם השליחות לא חלה, ואם מינה שליח ואחרי כן גירשה בעלה, לא יוכל השליח לקדשה מכח מינוי השליחות שהיה לפני כן, כי הבעל לא היה יכול לקדשה באותה שעה, וגם כשיאמר "הרי את מקודשת לי לאחר שיגרשך בעלך", לא יועיל הדבר כי "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", ולכן לא חלה השליחות כלל.

וכתב ה'פרי מגדים' בספרו 'שושנת העמקים' (כלל כג): "ויש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי, באומר לשלוחו בשבת כתוב גט למחר ותן לאשתי אי הוה שליחות, וכשהלך הבעל יכתוב ויתן ביום א', או דלמא כיון דהשתא איהו לא מצי עביד, דשבת הוא, לא מצי שויא שליח, וכמבואר באבן העזר סימן קכ"ג ס"ה: 'כתבו בזדון בשבת הרי זה בטל מן התורה', ואם כן אין כאן שליחות. שוב ראיתי שאין כאן ספק כלל דוודאי אין צריך למנות מחדש, דכל שהזמן ממילא קאתי הוה שליחות, ולא דמי להאומר לאחר שתתגרש מפלוני תתקדשה לי, דשמא לא יגרשנה בעלה... משא"כ כאן; ועוד דכאן אריא דרביע עליה, יום שבת, לא חשיב כי האי גוונא לא מצי עביד השתא".

יסוד הראשון שהעלה הפמ"ג הוא, שכל מניעה שאינה אלא מחמת מחוסר זמן, לא הוי בכלל "לא מצי עביד השתא", כי הזמן יגיע ממילא בסופו של דבר, ושפיר אפשר למנות שליח על אותו זמן, ונחשב "מצי עביד השתא", כי המצב שיהיה בידו לעשותו יגיע ממילא, וניתן להשוות לזה מה שכתב ה'דגול מרבבה' (יו"ד סי' שה ס"י) כלפי פדיון הבן, דנחלקו הפוסקים אם יכולים למנות שליח לפדיון הבן, הרמ"א (שם) פסק שאין האב יכול למנות שליח, ואילו הט"ז (שם סקי"א) והש"ך (שם סקי"א) נחלקו על הרמ"א, והכריעו שיכול לפדות ע"י שליח, וכתב ה'דגול מרבבה': "נראה לענ"ד, דכל זה כשממנה השליח אחר שלשים, אבל למנות שליח תוך שלשים שיפדנו בזמנו אינו נכון, שהרי אמרו בנזיר דף י"ב ד'מלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח', ואולי, כיון שאפילו בתוך שלשים, כיון שביד האב ליתן המעות לכהן ולומר שיהיה פדוי לאחר שלשים... מקרי מצי עביד השתא", והיינו, שאכן נחשב 'מצי עביד השתא', כי האב יכול לתת מעות לכהן תוך ל' ולומר שיהיה פדוי לאחר שלשים, וכן כתב ה'אבני נזר' (יו"ד סי' שצה) בתשובתו לאביו: "בדבר העושה שליח בתוך ל' לפדות לאחר ל', גם לפני נשאלה זאת, ופסקתי כדבריך, דיכול לפדות, כיון דאף עכשיו יכול לפדות שיחול לאחר ל' דמהני באיתנייהו למעות".

אמנם, לפי יסודו של הפמ"ג, שמניעה שהיא מחמת מחוסר זמן לא חשיב בגדר "לא מצי עביד השתא", אין צורך לסברא זו, שאף עכשיו יכול לפדות באופן שיהיה פדוי אחרי ל', שהרי מניעה זו של קודם ל', אינה אלא מחוסר זמן, ושפיר יכולים למנות שליח (עי' 'ערוך השולחן' יו"ד סי' שי ס"ט).

אודות היסוד השני של הפמ"ג, שאם המניעה היא מפאת איזה איסור הרובץ כאן, ואמנם מצד עצם הדבר אין שום חסרון מלעשותו, כגון שליחת כתיבת גט אשה בשבת, שרק מחמת איסור שבת אין יכולים לכתוב גט בשבת, שפיר יכולים לעשות שליח, ואינו נחשב "לא מצי עביד השתא", העירו האחרונים (עי' שו"ת 'זכר יהוסף' או"ח ח"ב סי' רמד) מדברי הפמ"ג בהל' חנוכה, דהנה נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרעט): "בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחלה ואח"כ נר שבת", וכתב המג"א (סק"א) : "ונראה לי, דבאשה המדלקת, כיון שהמנהג שמקבלת שבת בהדלקתה... א"כ לא תדליק שוב של חנוכה, אלא תאמר לאחר להדליק" (וע"ש טו"ז סק"א), והעיר ה'פרי מגדים' (בא"א שם): "לכאורה דקיי"ל 'כל מילי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח', וא"כ אם קבל שבת בפירוש צ"ע איך יאמר לאחר להדליק בשבילו, דנראה מטעם שליחות, והא איהו כבר קבל שבת, וי"ל דלאו שליחות ממש הוי, כיון שממונו הוא, ואחר מעשה קוף עביד". תורף הקושיא הוא, איך אפשר להדליק בער"ש אחרי קבלת שבת ע"י שליח, הלא המשלח לא מצי עביד השתא מצות הדלקת נרות חנוכה, אחרי שכבר קיבל עליו את השבת, ואיך יוצא ידי חובתו על ידי שליח. וחידש הפרמ"ג כי לאמתו של דבר הדלקת נרות חנוכה על ידי שליח אינה מדין שליחו של אדם כמותו, אלא שהעיקר הוא שהנר הדולק בחנוכה הוא מממונו של בעל הבית, ואין המצוה כי אם שיהא הנר דלוק, ועצם ההדלקה מעשה קוף בעלמא, ואין צורך לדין שליחות כלל, ועל כן גם כאשר לא מצי עביד השתא יוצאים ידי חובה.

והנה מצד היסוד הראשון שהעלה הפמ"ג ב'שושנת העמקים', שמחוסר זמן אינו נחשב לא מצי עביד השתא, לא נוכל ליישב קושייתו כלפי הדלקת נר חנוכה אחרי קבלת שבת ע"י שליח, כי אמנם איסור שבת תלוי בזמן, וזמן ההיתר יגיע ממילא, אכן הרי כלפי הדלקת נר חנוכה שבאותו הלילה, לא יגיע זמן ההיתר ממילא, כי זמנה רק בליל זה שחל בו שבת קודש, ואם לא הדליק עתה מתבטלת המצוה לגמרי, ונמצא שלא יועיל כאן שהוא מחוסר זמן, אחרי שכלפי מצוה זו לא יגיע שום זמן היתר ממילא, אכן לפי יסודו השני של הפמ"ג, המניעה אינה אלא מחמת ארי' הוא דרביע עליה, ואיסורא בעלמא הוא, מיושבת קושייתו בדין הדלקת נר חנוכה בער"ש אחרי קבלת שבת ע"י שליח, שהרי אין המניעה כי אם מחמת איסור שבת, ואריה הוא דרביע עליה, ואינו נחשב 'לא מצי עביד השתא', ואין צורך לחדש שבהדלקת נר חנוכה אין צורך לכללי שליחות (עי' שו"ת 'שואל ומשיב' מהדו"ת ח"ג סי' צח).