דיבור רע הקב"ה מצרפו למעשה?
הרב דב קדרון
נזיר י ע"א
המפרש כותב שמצאנו בכמה מקומות שהפסוקים מתייחסים למחשבה בלשון אמירה, כגון (תהלים טו, ב): "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ", או (בראשית כז, מא): "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ". כך כותבים גם תוספות (ב"מ מג,ב ד"ה החושב), שאף בלשון המשנה "החושב לשלוח יד בפקדון", הכוונה היא שלא רק חושב בלבו אלא אומר זאת בפיו. כך היא גם דעת תוספות לגבי מחשבת פיגול בקורבנות, שאין זו רק מחשבה אלא אמירה בפה.
עם זאת יש עניינים שבהם יש הבדל בין דיבור למחשבה, ולכאורה יש מחלוקת בין רבותינו האחרונים בקשר למחשבה רעה, שכן החפץ חיים (חובת השמירה פרק ז) כותב שמדברי חז"ל "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", משמע דווקא מחשבה רעה, אבל דיבור רע מצטרף לחשבון המעשה. ובעת הדין יזכירו לו כל דיבור ודיבור.
לעומת זאת החיד"א על הפסוק (תהלים סו, יח): "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי" כותב (יוסף תהילות תהלים סו, יח – יט) שנאמר "לא ישמע" ולא "לא יראה", על פי מה שנאמר בזוהר הקדוש שהמהרהר דבר אי אפשר שלא יצא דיבור מפיו שלא במתכוון, ועל זה נאמר: און אם ראיתי בליבי, שחשבתי מחשבה רעה, הגם שיצא דיבור מפי, לא ישמע ה' בחסדו יתברך, כלומר שאין עונש על דיבור רע.
אכן, נראה שאין מחלוקת ביניהם, כי החפץ חיים התייחס לדיבור שהוא בעצמו דיבור אסור, כגון לשון הרע, ועליו כמובן ייענש המדברו, ואילו החיד"א מתכוון לדיבור שרק מבטא כוונה רעה, שכל זמן שלא יצאה לפועל אין האומרו נענש.
