טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא – שפמנון
"והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו'. אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא, מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ. ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא, ונגדיה רב יהודה" (מכות, טז ע"ב).
פירוש: שנינו במשנה בכלל הלוקים: וְהָאוֹכֵל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן [מי] שאָכַל בִּינִּיתָא דְּבֵי כְּרָבָא [מעין דג הנמצא בתלמי החריש] מַלְקִינַן לֵיהּ [מלקים אנו אותו] מִשּׁוּם "שֶׁרֶץ הַשּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לא תאכלום" (ויקרא יא, מא). מסופר, הַהוּא [אדם אחד] שאָכַל בִּינִּיתָא דְּבֵי כְּרָבָא [דג שבין התלמים] וְנַגְדֵיהּ [והלקהו] רַב יְהוּדָה.
שם עברי: שפמנון מצוי שם באנגלית: Catfish שם מדעי: Clarias gariepinus
שם נרדף במקורות: ביניתא דבי כרבא
נושא מרכזי: מהו מין הדג החי בין תלמי השדות?
הסוגיה עוסקת בעונשו של אוכל "ביניתא דבי כרבא" האסורה משום "שרץ השורץ על הארץ". הזיהוי של בעל חיים זה קשה אך גם בעל משמעות הלכתית. בניגוד להרבה מהזיהויים של צמחים ובעלי חיים בגמרא שחשיבותם היא רק להבנה הכללית הרי שכאן עשויה להיות לזיהוי משמעות של הלכה למעשה בתחום מאכלות אסורות. בשאלה זו התחבטו הראשונים ולמעשה עסקו בשתי שאלות התלויות במידה רבה זו בזו. השאלה הראשונה היא כמובן מהו ה"ביניתא דבי כרבא" והשאלה התלויה בה היא מה מחדש רב יהודה כאשר אוסר את בעל חיים זה? ייתכן וניתן לסווג את התשובות לשאלות אלו, עליהן נעמוד בהמשך, לשתי קבוצות עיקריות התלויות בשתי גרסאות בדברי רב יהודה. בגרסה בגמרא שלפנינו נאמר "מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ" כלומר מדובר בבעל חיים השורץ על הארץ. לעומת זאת קיימת נוסחה אחרת שבה נאמר "מלקינן ליה משום רמש האדמה". ייתכן ועל פי גרסה זו מדובר בבעל חיים החי הנוצר מהאדמה וחי בתוכה ונחשף רק לאחר חריש ("כרבא"). הבדל גרסאות נוסף שהתייחס אליו ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "ביניתא"). הוא מבחין בין "בניתא" שהוא דג לבין "ביניתא" (בתוספת "י" לאחר "ב") שהוא תולעת. מסיבה זו הוא תומך בפירוש רש"י ש"ביניתא דבי כרבא" הוא תולעת. לעומת זאת "בינתא" היא שערה.
רש"י מפרש: "ביניתא דבי כרבא - תולעת הנמצאת בכרוב שקורין צייל"א". ד"ר מ. קטן(1) מתרגם צייל"א "זחל". כנראה שכוונתו לזחל של חרק כלשהו. תוס' מתקשה בפירוש זה משום שעל פיו לא ברור חידושה של הגמ':
"ביניתא דבי כרבא - פי' הקונט' תולעת הנמצאת בכרוב ונקרא צייל"א וקשה דמאי קמ"ל? פשיטא דשרץ גמור הוא. ופר"ת ביניתא כמו דג קטן הנמצא במחרישה וקמ"ל דאע"ג דנמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים, אפ"ה לוקה אע"ג דאי הוי במים טהור".
לתוס' הביניתא הוא דג (פירוש המשתמע גם ממקומות אחרים בש"ס) בעל קשקשים האסור משום שבית גידולו הוא גם בקרקע ולא רק במים. על פי דברי ר"ת סימני הכשרות של דגים הנמצאים ביבשה אינם מועילים להכשירם. לפירוש זה עלולה להיות השלכה מעשית על מיני דגים שלכאורה כשרים משום שבדברי רב יהודה לא מצאנו הגדרה ברורה למשך הזמן שיש בו כדי לאסור דג העולה ליבשה. על פי העיקרון שהוא מעלה עצם השהות בקרקע יש בה כדי לבטל את מעמדם של סימני הכשרות בדגים. מקור שיטה זאת הוא בגאונים והיא מופיעה בערוך (ערך "בניתא") המביא את פירוש רב אחאי ב"שאילתות" בפרשת "שמיני" (לא מצוי בנוסחאות שלנו): "... מי שאוכל דג שנמצא כשחורש הארץ לא מיחייב אלא חד מלקות מההיא דרב יהודה וכן הלכה וכו'".
הרמב"ן מביא את דברי רש"י המוקשים ואת שיטת ר"ת אך מסיים באופן המציע, כנראה, שיטה שונה משיטת ר"ת: "לפיכך פירש רבינו תם ז"ל דג שגדל בתלם המחרישה שיוצא מן המים ועומד בתוך ארץ לחה, וכיון שפעמים שהוא רומש על הארץ הוא לוקה משום רמש האדמה, ולקי נמי משום דג טמא אי אתרו ביה משום דג טמא". בניגוד לר"ת הסובר ש"ביניתא דבי כרבא" הוא דג בעל סימני כשרות וחידושו של רב יהודה הוא שלמרות זאת הדג אסור, משום שהוא חי גם בקרקע, הרי שלרמב"ן הכוונה לדג טמא והחידוש הוא כפל המלקות. האוכל לוקה משום שרץ האדמה וגם משום דג טמא. על פי הבנה זאת ברמב"ן כל דג בעל קשקשים הוא דג טהור בלי קשר לבית גידולו. תפיסה זו בדברי הרמב"ן איננה פשוטה וראה למשל תוספת דברים בהערה למטה שנכתבה בידי אחד הקוראים שביקש להשאר בעילום שם (2).
בנסיון לזהות באופן ספציפי את דג זה העלו חוקרים כמה הצעות: ל. לוויזון(3) הציע, כנראה על סמך הדמיון האטימולוגי, ש"ביניתא" הוא הדג הנקרא Bonitfish שהוא כנראה דג טהור הנקרא היום בוניטו ממשפחת הקוליסיים. סוג זה דומה לטונה אך מיניו קטנים יותר. לוויזון עצמו מתקשה בזיהוי זה משום שהבוניטו הוא סוג ימי ואם כן כיצד הוא מגיע לשדות. הוא מעלה סברה שאולי הכוונה לשדות הסמוכים לים לאחר שיטפון. ח. י. קאהוט דוחה את זיהוי זה משום שלדבריו מקור השם "בוניטו" הוא באירופה (איטליה, בריטניה וספרד) ואם כן כיצד הגיע לחז"ל שהרי בלשון יוון ורומא הוא נקרא Amia. הוא מזהה את האמיה כמין thymnus polamys אלא שלפחות על פי המגדירים בני זמננו זה שמו של דג שונה הנקרא בעברית "קשות סנפיר" (Amia calva) הנמצא היום רק במזרח אמריקה אך מאובנים מעידים שבעבר היה נפוץ גם באירופה ואסיה. בית הגידול של דג זה מתאים יותר לתיאור של רב יהודה משום שהוא חי גם בביצות רדודות ומסתתר מתחת לצמחים ובולי עץ טבולים. לוויזון מעורר שאלה שאינה נובעת מהזיהויים הספציפיים של מיני הדגים אלא מקושי עקרוני. הוא אינו מקבל את הטענה שמין דג טהור יהפוך לטמא רק משום שנמצא בשדות. בסוף דבריו מציע קאהוט ש"בניתא" הוא דג ממשפחת הקרפיוניים. במשפחה זו אנו מוצאים את הבינית (ראו בהרחבה במאמר "זבין לה ביניתא קרעה אשכח בה מרגליתא".
כיוון מחשבה שונה מצאתי ב"עיונים" בתלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ:
"בדרך כלל ביניתא הוא שם של דג. לפי דעת רוב המפרשים מדובר כאן בדג הנמצא בין התלמים, ואכן יש דגים שונים שלעתים עוברים מנחל לנחל דרך השדות שביניהם. אם מדובר כאן בדג טמא, הרי ייתכן שזה הוא צלופח, שלעתים הוא אכן נמצא בשדות לחים".
פירוש זה מניח שאכן "ביניתא דבי כרבא" הוא דג טמא. בשורות להלן אמשיך בקו מחשבה דומה אלא שאציע זיהוי של מין אחר – השפמנון. אמת היא שהצלופח נראה לעיתים בשדות כאשר הוא נע בעזרת תנועות נחשוניות אך קשה להניח ששמו הוא "ביניתא דבי כרבא" כלומר "הדג של השדות החרושים". הצלופח המצוי באזורנו הוא הצלופח האירופי (Anguilla anguilla) שהוא מין דג החי רוב שנותיו במים מתוקים (נחלים, מעיינות, בריכות דגים וכו') אך מתרבה במי ים. הצלופח האירופי נודד לצורך רבייתו אלפי קלומטרים דרך הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי עד שטחי ההטלה בים סרגסו (מפרץ מקסיקו - מרכז האוקיינוס האטלנטי הצפוני) בעומק 600-900 מ'. הנדידה של הצעירים למקום ממנו הגיעו הוריהם מבלי שהיו שם קודם לכן והנדידה חזרה לאיזורי ההטלה הן אחת מתופעות הטבע המרשימות ביותר. במהלך נדודיהם עשויים הצלופחים, בלית ברירה, לחצות מכשולים קרקעיים ואת מעבר זה הם מבצעים במהירות על מנת לא להסתכן בהתייבשות. הצלופחים חסרים התאמות המאפשרות להם לשהות זמן רב באוויר. תופעה זו אקראית ומוגבלת לימים בודדים בשנה, לפרקי זמן קצרים, וקשה להניח שבנסיבות הללו יקרא הצלופח "ביניתא דבי כרבא". אגב כך יש להעיר שמעמדו של הצלופח כדג טהור או טמא לא ברור לחלוטין. יש הטוענים שקיימת סברה להכשירו משום שהוא בעל קשקשים קטנים (ראה "כשרות דג הצלופח", הרב אליהו בקשי-דורון, תחומין ז' עמ' 457).
השפמנון המצוי הוא דג קרקע החי בדרך כלל על תשתית בוצית או אף מתחפר בתוכה ("גדל בתלם המחרישה"). הוא עשוי לחיות גם על גבי אבנים או צמחים. השפמנון נפוץ בכנרת, בנחלים הנשפכים אליה, בנחלי החוף ואף בבריכות לגידול דגים. השפמנון אוכל כל וגם טורף אקטיבי. בהיותו דג גדול בעל מפתח פה רחב הוא מסוגל לטרוף דגים גדולים יחסית ולכן נחשב למזיק בגופי המים בהם מגדלים דגים. גדלו הוא 40-100 ס"מ ומגיע גם לגודל של 150 ס"מ. קיימים דיווחים על דגים באורך 180 ס"מ ומשקל של 30 ק"ג. לאור גודל זה לא נותר לנו אלא להצטער על כך שהשפמנון חסר קשקשים ולכן הוא דג טמא. מעניין שגם המוסלמים מתייחסים אליו כדג טמא ואסור לאכלו. בכנרת נידוגים מדי שנה 5-7 טון שפמנונים שכמעט אין להם ערך כלכלי. מענייין שבאפריקה השפמנון נחשב למאכל תאווה.
השפמנון ניכר ב – 4 זוגות בינים (משושנים) סביב פיו הנראים כעין שפם ומכאן שמו האנגלי Catfish. בעזרת בינים אלו הוא נובר בקרקעית הבוצית ומאתר פריטי מזון. ראשו משוריין בעצמות גולגלת מסיביות מאד ולכן קשה להורגו במכת ראש כפי שמקובל בדגים אחרים. לשפמנון יש איבר מיוחד לנשימת אוויר שהתפתח מקשת הזימים השנייה והרביעית היוצר מבוך מסועף הנראה כאשכול ענבים הנמצא בחללים פנימיים ובעזרתו מתבצעת קליטת חמצן ופליטת דו תחמוצת הפחמן. השפמנונים מסוגלים לשהות ימים אחדים מחוץ למים ולחיות במים נטולי חמצן. תכונה זו מאפשרת לשפמנון לחיות במים חמים יחסית העניים בחמצן או בביצות עכורות ואף מזוהמות. בארץ ניתן למצוא את השפמנון בנחלי חוף מזוהמים כאשר שאר מיני המים המתוקים נעלמו ואינם.
נראה לי שאין מתאים יותר מאשר השפמנון לתאור הרמב"ן: "שיוצא מן המים ועומד בתוך ארץ לחה" ולהקרא "ביניתא דבי כרבא". בניגוד לצלופח, עובר האורח האקראי, השפמנון עשוי לשהות זמן רב בשדות הסמוכים לגופי המים ולחפש בהם את מזונו. על מעמדו של השפמנון כדג מאכל טמא שהיה בתפריט בתקופת חז"ל נוכל לעמוד מתוך הממצא הזואו-ארכיאלוגי. מחקר ארכיאולגי מצא שבניגוד לערים נוכריות בהן נפוצות אידרות (עצמות) של שפמנון הרי שבירושלים של ימי בית שני כמעט שלא ניתן למוצאן. המינים הנפוצים היו מינים המקובלים גם היום כמינים כשרים. על דגי המאכל של ימי בית שני תוכל לקרוא במאמר "תפריט הדגים הירושלמי בשלהי ימי הבית השני".
מעניין לציין מחקר נוסף שהוכיח קשר בין הרכב האוכלוסיה בערים הקדומות ונוכחות פריטי מזון כשרים או טמאים. נמצא ששרידי עצמות חזירים מאפיינים את הערים הנוכריות שבארץ ישראל. לסוג המזון בערים השונות הייתה גם השפעה עקיפה על התפתחות חורש האלון בסביבתן משום שהאלטרנטיבה לגידול החזירים הייתה גידול עיזים הניזונות מעלי האלונים ובכך מדכאות את התפתחות החורש. (ראה מקורות להלן).
הצעה נוספת מרחיקת לכת הופכת את השפמנון ממבקר קבוע בשדות לתושב של קבע הראוי לשם "דג התלמים" מלכתחילה ולא בדיעבד. הכוונה היא לשדות אורז בהם מגדלים דגים במקביל לגידול האורז. טכנולוגיה זו מוכרת מזה כ – 2,000 שנה בסין. את האורז מגדלים בשדות (paddies) שהם למעשה שלוליות רדודות (בדרך כלל בעומק של 15 ס"מ) בהן מקפידים על עומק המים מתאים. בשלוליות אלו משתמשים גם לצורך גידול דגי מאכל או אפילו צפרדעים למאכל כמקור לחלבון. טכניקה זו מגדילה את ניצול השדה בהיבטים נוספים משום שהיא מונעת את התפתחותם של עשבי הבר ומעשירה את הקרקע בחומרי ההזנה המופרשים על ידי הדגים. זנים מסויימים של אורז מסוגלים להתפתח במים עמוקים עד 2 מ'. הדג המתאים ביותר לגידול בתנאים הקיימים בשדות האורז הוא השפמנון העמיד לטמפרטורות גבוהות ומחסור בחמצן בקרקע הבוצית. לאור מסורת הגידול המשותף של שפמנון בשדות האורז נערך לאחרונה בקניה מחקר שבדק את כדאיות הגידול. נוכל להסיק שהמושג "ביניתא דבי כרבא" איננו אפשרות תיאורטית ורחוקה בלבד אלא מציאות קיימת בעולם העתיק ובאזורים מתאימים גם בימינו.
תמונה 3. שפמנון מצוי - צעירים שנלכדו בבריכת חמצון צילם: plegadis
"ביניתא דבי כרבא" = שלשול
עד עתה עסקתי בשיטות הראשונים לזיהוי בעל החיים "בניתא דבי כרבא" ובעיקר בשיטה הסבורה שמדובר בדג טמא החי בשדות. כיוון מחשבה שונה הציע הרב מ. הלל (מאמר בהכנה) שסבר כדעת רש"י שמדובר בתולעת אך לא תולעת החיה בכרוב אלא תולעת המתחפרת בקרקע והיא השלשול (Earthworms) (תמונה 4). צורתו המאורכת של השלשול עשוייה, אולי, להזכיר צורת שערה ואכן משמעותו של המונח "בניתא" הוא גם שערה כפי שאנו מוצאים בשיחתם של רבא ורב נחמן המובאת במסכת מועד קטן (כח ע"א): "... אמר ליה: כמישחל בניתא מחלבא" כלומר הדבר קל כהוצאת שערה מתוך חלב. בסנהדרין (סד ע"א): "נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה. בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה, ואזל קליה בארבע מאה פרסי". מפרש רש"י: "ביניתא – שער"(4). מהגמרא בשבת (צה ע"א) משתמע יותר שהכוונה למקלעת שער: "ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא".
השלשול הנכלל במערכת "תולעי הפרקים" מתחפר באדמה וניזון מחומר אורגני שהוא מפיק על ידי העברת אדמה דרך מערכת העיכול שלו. לתולעים אלו חשיבות רבה בחקלאות משום שהם תורמים לתיחוח הקרקע והעשרתה בחמצן. השלשול אינו עולה מעל פני הקרקע ורק חריש ("כרבא") חושף אותו לאוויר העולם ולכן הביטוי "בניתא דבי כרבא" הולם אותו מאד. לעיתים קרובות ניתן לראות להקות של אנפיות בקר עוקבות אחר טרקטור חורש על מנת ללקט פרוקי רגליים ושלשולים שהמחרשה חושפת (תמונה 5).
זיהוי זה עולה בקנה אחד עם שיטתו של רבי מאיר הלוי, המובא בריטב"א, שכתב "דבניתא הוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו". על קושיית התוס' על רש"י משיב רבי מאיר הלוי שחידושו של רב יהודה הוא שלמרות ששרץ זה אינו שורץ על הארץ או רומש על האדמה האוכל אותו לוקה משום הכתוב "... ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה" (ויקרא, כ כ"ה). הסברו מבוסס על גרסה שונה מזו המופיעה לפנינו ומופיעה גם בנוסח הדפוס ראשון (ויניציאה רפ"ב): "אמר רב יהודה האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום רמש האדמה", ולא כפי הנוסח שלפנינו: "משום שרץ השורץ על הארץ". הריטב"א מקשה על פירוש זה כמה קושיות ומסיק כדעת רבינו תם, הרמב"ן(5), הרא"ה והרשב"א):
1. מדוע נקטה הגמרא דווקא את "בניתא דבי כרבא" הרי קיימים מינים רבים הנוצרים מהאדמה?
2. הפסוק "ובכל אשר תרמוש האדמה" נדרש לגבי שרצים (מעילה, טז ע"ב).
3. השם "ביניתא" בגמרא מתייחס לדג. על דברי הריטב"א יש להעיר שאכן בדרך כלל "בניתא" הוא דג אך ראינו לפחות במקום אחד שהכוונה לשערה.
כמענה לשאלתו הראשונה של הריטב"א ניתן להעיר שאמנם מינים רבים נוצרים מהאדמה אך רב יהודה התייחס דווקא למין או אולי אפילו כמה מינים הנחשפים בעקבות החריש. ייתכן והשם "ביניתא" איננו שם של מין ספציפי אלא "תולעת" באופן כללי (כמשתמע מפירוש רש"י). אכן קיימים מיני זחלי חרקים רבים (הנקראים בטעות "תולעים" בגלל צורתם המאורכת והדקיקה) המתחפרים באדמה. לענ"ד ההצעות לזהות את ה"ביניתא", במונח "ביניתא דבי כרבא", כ"שערה" ולזהות את השלשול כאותה "שערה" אינן הכרחיות משתי סיבות: א. גם אם נפרש ש"ביניתא" היא "תולעת" נוכל לכלול את השלשול באיסורו של רב יהודה. ב. השלשול הוא אמנם תולעת ארוכה ומאורכת אך, בדרך כלל, עבה בהרבה משערה. רבים הם היצורים התת-קרקעיים הדומים לשערה אף יותר מהשלשול ונחשפים בעקבות החריש (למשל תולעים נימיות ו"זחלי תיל"). ייתכן, אם כן, שהשם "שערות החריש" מתאים להם אף יותר. חידושו של הרב מ. הלל לראות ב"ביניתא דבי כרבא" יצור תת-קרקעי הנחשף בחריש, על פי שיטתו של רבי מאיר הלוי, עומד במקומו, אך ספק בידי אם הכוונה דווקא לשלשול.
 |
|
 |
|
תמונה 4. שלשול (תולעת אדמה) צילם: Aruna |
|
תמונה 5. אנפיות בקר צילם: יהודה אסולין |
(1) "אוצר לעזי רש"י".
(2) א. הפרוש שלך ברמב"ן הוא בהחלט חידוש. ההסבר הפשוט הוא, שהר"ת שמביא הרמב"ן הוא כר"ת של התוספות דהיינו דג עם סימני טהרה. לדוגמא המהדיר של הרמב"ן ר"מ הרשלר הבין בפשטות שכיוון שהרמב"ן מצטט את ר"ת הוא מתכוין לדג עם סימני כשרות, ולכן הוא התקשה בהערה - מדוע הרמב"ן כתב שלוקה גם משום דג טמא והרי יש לו סימני כשרות (ואמנם בערוך לנר הביא מהערוך שלוקה רק אחת, ונותר בצ"ע על הרמב"ן. ואולי יש ליישב את הרמב"ן שלמרות שלדג יש סימני טהרה כיוון שהוא יוצא לאדמה, סימני הטהרה שלו לא רלבנטיים, כיוון שהמצאותו מחוץ למים לעתים יוצרת שנויים פיזיולוגיים שמערערים את תקפות הסימנים, אך הגדרתו כדג עדיין תקפה, והוא גם דג וגם שרץ, ולכן תלוי מה התרו בו.
ב. אמנם לפי ההסבר שלך לא קשה מדוע לוקה שתיים, אך לפי ההסבר שלך קשה קושיא אחרת, שכן יוצא שהמסורת של הרמב"ן ברבינו תם שונה מהמסורת שבעלי התוספות הביאו בשם רבינו תם. מכל מקום ראוי שתדגיש שלדעתך הרמב"ן מפרש את הביניתא אחרת מהאופן בו ר"ת מובא בתוספות.
ג. והנה בריטב"א כתב :
"גמרא אמר רב יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא מלקינן לי' משום רמש האדמה. פירש רש"י ז"ל שאכל תולעת הגדלה בכרוב הנקרא קנייל"ה, והקשו עליו בתוספות חדא דהא פשיטא דשרץ גמור הוא ולוקה משום שרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפרק אלו טריפות (ס"ז ב') על קישות שהתליע באיביה ואילו הכא נקיט ליה לחדוש וכדאמרינן הוה עובדא ונגדיה רב יהודה ונקיט לה נמי משום רמש האדמה, ועוד דלישנא דבניתא לא מיתמר אלא על דג בשום דוכתא, ולדידי נמי קשיא לי מאי דבי כרבא דכרבא הוה ליה למימר, ורבינו מאיר הלוי ז"ל סבר לחדש חידוש גדול כאן דבניתא דבי כרבא שהוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו, דהא לא נפקא מלשון שרץ השורץ על הארץ או הרומש על האדמה דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה אבל אינו נוצר ממנה, אבל רמש האדמה בלא על משמע שנוצר ממנה, ולכן לימדנו רב יהודה שהוא לוקה משום רמש האדמה ממה שאמר הכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה, וכתב ז"ל כד מעיינת בהאי פירושא (ובזו רמינן) תדע חשיבותא דהאי פירושא דידן, ואנן בעניות דעתין גברא רבה חזינן חשיבותא דפירושא לא חזינן, חדא דאמאי נקיט בניתא דבי כרבא דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר, ועוד דאשר תרמוש האדמה במס' מעילה (ט"ז ב') דריש לה בשרצים, ועוד דלשון ביניתא לא איתמר אלא על דג וכדאמור לעיל בתוספות, וכבוד רבינו ז"ל מונח במקומו כי אין לנו בזה אלא מה שפירש ר"ת ז"ל שעליו הסכימו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דבניתא דבי כרבא הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חיה וגדל במקום החדש בלחות תלם המחרישה, וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתרינו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה".
והנה אתה רואה שהריטב"א כתב שהרמב"ן הסכים לפירושו של רבינו תם שמדובר בדג עם סימני טהרה, ואמנם מעניין שהריטב"א השמיט את הדין שלוקה שתיים, והמהדיר של הריב"א הערה 280 נשאר על כך בצ"ע. והנה באוצר מפרשי התלמוד כתבו בהערה 41, שמה שכתב הריטב"א שהרמב"ן הסכים לר"ת הוא רק על עצם הדג ולא על סימני הטהרה, 'שהרי בחי' הרמב"ן מבואר שהוא דג טמא', דהיינו שהם הבינו את הרמב"ן כמוך.
ד. בחזו"א (יור"ד כז ע"א) כתב:
"וביניתא דבי כרבא מכות ט"ז ב' לפר"ת בתוס' שם, נראה דזה מין מין המינים ופרה ורבה והוא בכלל שרץ הארץ אע"ג דצורתו דג ואית לי' קשקשת, ואינו עולה מן הים ליבשה אלא עיקר מקומו ביבשה, ואפשר שהוא מתהוה מן האויר והלחות ואינו פו"ר".
(3) Lewysohn, L., 'Die Zoologie des Talmuds'. Pp. 332-333.
(4) כדאי לשים לב לחילופי הגרסאות בין "בניתא" ל"ביניתא".
(5) ראו בהערת שולים 2 דיון לגבי העובדה שהריטב"א כולל לכאורה את שיטות ר"ת והרמב"ן כשיטה אחת.
רשימת מקורות:
מדריך הדגים של ישראל – הוצאת כתר – עמ' 240
לעיון נוסף:
Rasowo J., Auma E., Ssanyu G. and Ndunguru M. 2008. Does African catfish (Clarias gariepinus) affect rice in integrated rice-fish culture in Lake Victoria Basin, Kenya? African Journal of Environmental Science and Technology. Vol. 2 (10). pp. 336-341.
Hesse, B. 1990. Pig lovers and pig haters: Patterns of Palestinian pork production. Journal of Ethnobiology 10: 195–226.
Kislev, M.E. 1998. The relative impact of pig husbandry versus goat browsing on ancient oak forests in Israel, In: G. Edelstein, I. Milevski and S. Aurant (eds.). Villages, Terraces and Stone Mounds: Excavations at Mannhat, Jerusalem, 1987-1989, Ch. 12. Israel Antiquities Authority Reports 3, Jerusalem, pp. 113-118.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
