קושי בקבלת החלטות / רפי זברגר

נזיר ח ע"א-ע"ב
 

הקדמה 

את המשנה בריש הדף הזכרנו ולמדנו את חלקה בדף הקודם. במאמר זה נתמקד בהלכה אחת מתוך המשנה ונלמד גם הלכה המוזכרת בסוף הדף, וננסה למצוא מכנה משותף לשני הדינים.  
 

הנושא

הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה, בודקין אותו,
זהו מקרה הדומה לנזירויות אשר למדנו במשנה בדף הקודם: נזיר אחת גדולה, נזיר אחת קטנה, אפילו מכאן ועד סוף העולם. בכל המקרים הללו לא ברורה לשון הנודר, ואנו צריכים לפרשה. במשנה בדף הקודם פסקה המשנה כי בכל המקרים הנדר הוא לשלושים יום, ופרשנו את דעת הנודר כך שבמקרים מסוימים נזירות לשלושים יום קשה לו, ובמקרים אחרים היא ''קלה'' עבורו, וגם בלשון ''מכאן ועד סוף העולם'' הסברנו בגמרא כי הנזירות קשה לו מאוד. במשנה שלנו פוסקת המשנה כי יש לבדוק עם הנודר מה כוונתו:
אם אמר אחת גדולה נזרתי - נזיר שלושים יום,
אם הוא מפרש את כוונתו כמו במשנה הקודמת כי ''כבדה'' לו הנזירות (''גדול'' עליו) הרי שהדין יהיה זהה למשנה הקודמת, ומשך הנזירות יהיה לשלושים יום.
ואם אמר סתם נזרתי - רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל, ונזיר כל ימיו.
אם הוא אומר כי לא הייתה לו כוונה מיוחדת, אלא משאיר זאת להחלטת החכמים, הרי אנו מפרשים זאת כאילו הקופה מלאה בגרגרים קטנים של חרדל, הדומה לנזירות של ''כחול על הים'', שהוא אינו ניתן לספירה ולכן הנזירות תהיה נזירות לעולם. הגמרא דנה מדוע חכמים מפרשים דווקא שהקופה מלאה בחרדל ולא בדברים אחרים, כמו קישואים למשל, ואז מספרם יהיה מוגבל וקטן, והנזירות שלו תהיה כמספרם, ומביאה שתי תשובות לשאלה.
מכאן נקפוץ לברייתא לקראת סוף הדף:
תנו רבנן: הריני נזיר, סומכוס אומר: הן - אחת, דיגון - שתים, טריגון - שלש, טטרגון - ארבע, פונטיגון - חמש.
להבנת הברייתא נלמד את דברי המפרש (רש''י):
הריני נזיר הן - חייב בנזירות אחת, ואם אמר הריני נזיר דיגון - מונה שתיים, טריגון - מונה שלוש, טטרגון - מונה ארבע, פונטיגון - מונה חמש, שכן מונין בלשון יוון, ואשמועינן דבכל לשון יכול אדם לקבל עליו נזירות.
המפרש מסביר לנו את פשט הברייתא ואומר כי מדובר במספרים בלשון יוונית. הן משמעותו אחד, דיגון – שתיים, טריגון - שלוש וכן הלאה. ההלכה הנלמדת מכאן כי ניתן לומר את נוסח הנזירות בכל לשון.
אותה ברייתא מובאת גם במסכת בבא בתרא דף קס''ד, התוספות שם שואל על דין הברייתא:
וקשה דמאי קא משמע לן דאם אמר הריני נזיר שתי נזירות דהוא חייב שתי נזירות הא פשיטא מה לי לשון עברי ומה לי לשון יווני מה לי לשון לעז.
מה החידוש שואל התוספות, הרי ברור שאפשר לנדור נזירות בכל לשון, כמו בכל נדר.
ויש לומר דאם אינו יודע מהו לשון דיגון טריגון, ואמר הריני נזיר דיגון טריגון ואינו משמע בלשון הקדש כמו דיגון שתים כו' דהאי הוי לשון לועז, והא קא משמע לן דהוי כלשון חכמים וחייב אם אמר דיגון שתי נזירות.
אומר התוספות כי חידושה של הברייתא במקרה והנודר אינו מבין את הלשון שבה הוא נקט. אומר דיגון, אך אינו יודע כי משמעות המילה שתיים. ואותו נודר ''משאיר'' לחכמים לפרשן את דבריו, במקרה הזה, לתרגם מיוונית ללשון הקודש, והוא מקבל על עצמו את מה שיאמרו לו חכמים. מוכיח התוספת מדין דומה במסכת נדרים:
וכי האי גוונא אמרינן (נדרים י.) הריני נזיק נזיח פזיח, איכא דאמרי לשון נכרים הכי, ואיכא דאמרי לשון חכמים [שבדו] להיות נזיר בו.
את הלשון ''נזיק, נזיח, פזיח'' בלשון נדרים, יש מפרשים בשפת לעז, ויש מפרשים כי מדובר ב''לשון חכמים'', שקבעו כי גם לשונות אלו יוצרים נדר. לפי ההסבר השני, חכמים הם אלו שקובעים לנודר את משמעות לשונו.  
  

מהו המסר

בשני המקורות שהזכרנו, אנו למדים כי לפעמים אדם אינו מגיע להחלטה אישית שלו, אלא משאיר את ההחלטה ביד אחרים, במקרה דנן – ביד חכמים.
''דרך חיים'' זאת מצויה אצל אנשים שקשה להם להחליט. הרבה שאלות העומדות לפתחם אינן מקבלים מענה. הם "יגידו תשובה בהמשך". הם ''לא החליטו''. תשובה ''לא יודע'' שגורה על לשונם השכם והערב.
בעבור אנשים כאלו, נקבעה ההלכה במשנה במקרה של ''סתם נזרתי'', או אז חכמים ''מחליטים'' עבורו, וקובעים מהו משך הנזירות ''אליו התכוון המשורר''.
יש רמות שונות של סימפטום זה, והוא דורש בכל מקרה התייחסות וטיפול מתאים שלא כאן המקום לפרט.
הכרנו כאן התייחסות חכמים עקיפה לנושא, כך שאדם המתקשה לקבל החלטות, חכמים עומדים לצידו, ומסייעים לו במקרה הצורך להגיע להחלטה וליישמה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]