סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

קרנות המזבח ועיר המקלט

 

נושא הפרק השני במסכת מכות הוא דינו של הרוצח בשוגג, אשר צריך לגלות לעיר מקלט ולהישאר שם עד מותו של הכהן הגדול. אגב, יש הרבה הגיון בעונש הזה: במצב המשפטי במדינת ישראל של היום, כמו גם ברוב העולם הנאור, מי שיימצא אשם בגרימת מוות ברשלנות ישב בכלא תקופה קצרה. לכל אורך המשפט הוא ינסה להוכיח לשופטים שהוא בכלל לא אשם, אבל למרות שאולי הוא יצליח לשכנע את השופט להקל בעונשו - המצפון שלו עשוי לייסר אותו אח"כ. אם השופט לא ישתכנע, והוא ישב בכלא, הרי בתקופת ישיבתו בכלא המדינה תממן אותו (ולעתים היא צריכה גם לשלם הבטחת הכנסה לבני משפחתו שנשארו ללא מפרנס), ובנוסף על כך המדינה משקיעה משאבים רבים בשמירה עליו. ביחד איתו יושבים אסירים פליליים, אשר עלולים לדרדר את הרשלן גם לדרגה של פושע לכשיצא מהכלא. לאחר שהוא יצא מן הכלא המדינה תצטרך גם להשקיע בשיקומו של אותו אסיר.

הפתרון של עיר מקלט, לעומת זאת, פותר את כל הבעיות האלה: הגלות נתפסת גם ככפרה על החטא, שזמנה מסור בידי הקב"ה, ולא רק כענישה. מי ששומר על הרשלן בזמן שהוא גולה הם בני המשפחה של הנרצח, וככל שהוא יְרַצֵּה אותם וישכנע אותם בכך שהוא לא אשם, יכול להיות שהם פחות יהיו להוטים להרוג אותו. בזמן שהוא שוהה בעיר המקלט אף אחד לא מממן אותו, והוא צריך לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו.

ואולם, אין במקרא תיאור של רוצח בשוגג שבאמת גלה לעיר מקלט, ואין לנו מידע איך הדברים האלה התבצעו בפועל. אבל יש שני סיפורים מאוד דומים לעיר מקלט, והם שני אנשים שברחו לקרנות המזבח - יואב בן צרויה ואדוניה בן חגית. על יואב נאמר כך:

1. מלכים א פרק ב, כח-לד

וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ: וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי: וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע, אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה: וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה': וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:


למה התעקש יואב לברוח למזבח? - התשובה היא שהוא התייחס למזבח כאל עיר מקלט. ואכן, הגמרא אומרת שהוא צדק בכך שהמזבח משמש כעיר מקלט, אבל בכל זאת היו לו שתים או שלוש טעויות שבגללם הוא נהרג למרות שהוא אחז בקרנות המזבח:

2. תלמוד בבלי מכות יב, א

אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח". טעה - שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו; טעה - שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה, טעה - שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה.


אגב, כמדומני שלמרות שכתוב 'מזבח של שילה' אין הכוונה למזבח שקיים בשילה, שכן שילה היתה חרבה באותה תקופה, אלא למזבח שהיה בגבעון באותו זמן, אבל הוא נקרא שילה כי הוא עדיין לא במקומו הקבוע. הרמב"ם אכן פוסק שהמזבח קולט רוצח בשוגג:

3. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה הלכות יב - יד

המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון "מעם מזבחי תקחנו למות" מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו.
אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו אינו נקלט.
וכל מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין לו שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו. במה דברים אמורים? במחוייב גלות, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם אלא אם כן נתחייב מיתת בין דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד.


מקור הדין שגם המזבח קולט הוא בפעם הראשונה שבה מופיעה המצוה של רוצח בשוגג, ושם כתוב 'ושמתי לך מקום'. המלה 'מקום' רומזת פעמים רבות למקום המשכן, כגון 'אל מקום המזבח', 'וירא את המקום מרחוק','ויפגע במקום', 'המקום אשר יבחר ה'' וכו':

4. שמות פרק כא, יב-יד

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:


בשלושת הפסוקים הללו ישנם שלושה דינים: הראשון עוסק ברוצח במזיד, שדינו מוות. השני עוסק ברוצח בשגגה שיגלה למקום כלשהו, והשלישי לכאורה שוב עוסק ברוצח במזיד, ואותו לוקחים מעם המזבח. מה פשר הסדר הזה? האם לא נכון היה לכתוב קודם אתל השוגג ואח"כ את המזיד?

אגב, בתלמוד הירושלמי חולקים על מסקנת הבבלי שראינו לעיל, ושם סוברים חז"ל שהמזבח אינו קולט כלל, ויואב אף לא התכוון שהמזבח יקלוט אותו אלא רק רצה להיהרג ע"י בית הדין ולא ע"י המלך, כי מי שנהרג ע"י המלך כמורד במלכות הרכוש שלו הולך לקופת המלך, ואילו מי שנהרג ע"י בית דין יורשיו מקבלים את רכושו. כך מסבירים גם את המעשה של אחיתופל שראה שלא נעשתה עצתו ומיהר לצוות את נכסיו ולחנוק את עצמו לפני שדוד יחזור, כדי שהוא לא יואשם כמורד במלכות:

5. תלמוד ירושלמי מסכת מכות פרק ב הלכה ז

ואתון אמרין בשם רב: סבור היה יואב שקרנות המזבח קולטות, ואינו קולט אלא גגו של שילו, ושל בית העולמים אינו קולט. ואני אומר לא מזבח קולט ולא גגו קולט ולא של שילו קולט ולא של בית העולמים קולט. אין לך קולט אלא שש ערי מקלט בלבד. ואפשר יואב דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה בדבר זה? - א"ר תנחומא: לסנהדרין ברח כהדא דתני 'הרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין הרוגי מלכות נכסיהן למלכות'. אמר יואב: מוטב שאיהרג בבית דין ויירשוני בניי, ואל יהרגני המלך ויירשני. כד שמע שלמה כן אמר: לממונו אני צריך? מיד "והסירותי דמי חנם", ואין ממונו חנם.


המושג 'עיר מקלט', אם כן, לא מופיע במקור זה, וכל מה שמוזכר הוא 'מקום', שהוא אולי המזבח. אבל דינו של הרוצח בשגגה מופיע כמה פעמים בתורה, ושם כתוב שמדובר בערים מסוימות שיהיו ערי מקלט. המקור הבא שבו זה מופיע הוא בסוף ספר במדבר. גם כאן ישנה הדגשה להבדיל בין רוצח במזיד לרוצח בשוגג, ודינו של הרוצח במזיד לא יהיה גלות אלא מוות בלבד:

6. במדבר פרק לה, ט-לד

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: ...וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ: וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת: אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ: וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה: אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ: וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה: וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ: וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ: וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:


המקור הבא העוסק בדיני רוצח בשוגג הוא בפרשת ואתחנן, כאשר משה כבר מפריש את שלוש הערים בעבר הירדן המזרחי, אם כי הן עדיין לא קולטות את הרוצחים, כי הן מתחילות לקלוט רק אחרי שמפרישים גם את שלוש הערים שבארץ ישראל:

7. דברים פרק ד, מא-מג

אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי:


הפעם הנוספת שמופיעים בה דיני רוצח בשוגג הם בפרשת כי תצא, וגם שם אחרי דינו של הרוצח בשוגג מופיע דינו של רוצח במזיד:

8. דברים פרק יט, א-יג

כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם: שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ: וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי: פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ...
וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל: וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת: לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:


את הפסוקים האחרונים ניתן להבין בשני אופנים: כשאדם רוצח במזיד הוא צריך לברוח לעיר מקלט עד שהדיינים ישלחו לקרוא לו, או שאם הוא רוצח במזיד שברח - שלא בצדק - לעיר המקלט, הדיינים צריכים לשלוח לקרוא לו. מסתבר שזו היתה גם מחלוקת תנאים במשנה, והרמב"ם פוסק כר' יוסי בר' יהודה, שהבין לפי ההסבר הראשון:

9. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה הלכה ז

בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותן משם ודנין אותן, שנאמר: "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם". מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו, שנאמר "ונתנו אותו ביד גואל הדם". מי שנפטר פוטרים אותו, שנאמר: "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם". מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר: "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו".


כאמור, אין במקרא דוגמא של אדם שברח לעיר מקלט, אבל יש דוגמא של אדם שברח לקרנות המזבח והצליח בכך (לפחות באופן זמני), וזהו אדוניה בן חגית:

10. מלכים א פרק א, פסוקים נ-נג

וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמַּצֵא בוֹ וָמֵת: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה לֵךְ לְבֵיתֶךָ:


למה מה שהצליח לאדוניה לא הצליח ליואב? הרי שניהם נאחזו בקרנות המזבח, ואצל שניהם לא מדובר בבית עולמים אלא במשכן הזמני שהיה בגבעון! התשובה היא, כנראה, שההבדל בין אדוניה ליואב הוא בחטא שבגללו הם ברחו. כפי שראינו ברמב"ם, המזבח יכול להציל כל חוטא מגזר דין מוות - חוץ מאשר רוצח במזיד.

אם נחזור לשלושת המקורות שראינו, נראה כי ישנם, בעצם, שלושה סוגים של רוצחים: ישנו רוצח במזיד, ישנו רוצח בשוגג, וישנו רוצח בערמה ("וכי יזיד איש", "וארב לו וקם עליו") מה הוא אותו רוצח בערמה? - מסתבר שזהו רוצח במזיד שבורח לעיר מקלט וטוען שהוא רוצח בשוגג. התורה מדגישה שבמקרה כזה הדיינים חייבים לבדוק האם הוא אכן היה שוגג או לא. זה היה המצב של יואב בן צרויה: שלושה אנשים מצאו את מותם בגללו, אבל בכל שלושת המקרים הוא טען שהוא פעל כדין. המקרה הראשון היה של אבנר בן נר, שלכאורה נהרג כי יואב חשש שהוא מרגל, אבל האמת היא שהיו עוד שני מניעים לרצח הזה: נקמת דמו של עשהאל אחיו של יואב, שהמקרא מציין במפורש שעמד ברקע הרצח הזה, וכן החשש מפני העובדה שאבנר יירש את תפקידו של יואב כשר צבא:

11. שמואל ב פרק ג, פסוקים כג-כז

וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם: וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ: יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע: וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו:


מקרה נוסף הוא הריגת עמשא בן יתר, שהיה שר צבאו של אבשלום, וגם הוא נרצח כביכול על רקע האיחור שלו, אבל שוב היה כאן מניע אישי מאוד חזק של יואב, שחשש לאבד את משרתו, אחרי שדוד הבטיח לעמשא שהוא יהיה שר צבאו:

12. שמואל ב פרק כ, פסוקים א-י

וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם: וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד: וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ: וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי: הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל:
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ: וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:

מסבירה הגמרא שיואב בן צרויה הצדיק את שני הרציחות האלה בנימוקים הלכתיים, ולכן הוא ברח לקרנות המזבח, כי הוא חשב שגם אם יוחלט שהוא פשע ברציחות האלה הוא תמיד יוכל להגדיר את עצמו כרוצח בשוגג. רצח נוסף שנזקף לחובתו של יואב - אשר בו הוא היה המוציא לפועל של דוד - הוא הרצח של אוריה החתי. וכך אומרת הגמרא:

13. תלמוד בבלי סנהדרין מט, א

אתיוה ליואב, דייניה. אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לאבנר? - אמר ליה: גואל הדם דעשהאל הואי. - עשהאל רודף הוה. - אמר ליה: היה לו להצילו באחד מאבריו. - אמר ליה: לא יכיל ליה. - אמר ליה: השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב "ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש", ואמר רבי יוחנן: בדופן חמישית, במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה? - אמר ליה: ניזיל אבנר, מאי טעמא קטלתיה לעמשא? - אמר ליה: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב "ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר" וגו'. אמר ליה: עמשא אכין ורקין דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא; אמר: כתיב "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת", יכול אפילו לדברי תורה? - תלמוד לומר, רק חזק ואמץ ... והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדקים טובים ממנו, טובים - שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש. צדקים - שהן בפה ולא עשו, והוא באיגרת עשה


למרות נסיונו של יואב לטייח את הדברים, דוד ידע בדיוק עם מי יש לו עסק, ואמר שמדובר ברוצח במזיד, ולכן המזבח לא יקלוט אותו. וכך הוא אמר לשלמה בנו בצוואתו:

14. מלכים א פרק ב, פסוקים ה-ו

וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל:


לפי זה ברור למה המזבח לא הציל את יואב בן צרויה, למרות שאת אדוניהו הוא הציל: יואב בן צרויה היה אשם ברצח במזיד, ועל זה נאמר 'מעם מזבחי תקחנו למות'. ובאמת, הרב יעקב מדן כותב שגם מותו של אוריה החתי נזקף לחובתו של יואב, כפי שנרמז בדברי הגמרא שיואב עשה את מה שביקש ממנו דוד למרות שזה היה רק באיגרת. יש לזכור שיואב בדרך כלל לא עשה כל מה שאמר לו דוד באופן עיוור, ולכן העובדה שהוא הסכים להרוג את אוריה החתי יש בה משום אשמה ליואב שיכול היה למנוע את הרצח הזה:

15. הרב יעקב מדן, הרוצח בערמה, אתר ישיבת הר עציון

העובדה שיואב לא היה מן הצייתנים המושבעים לדוד בשאר מעשיו, מעלה שאלות קשות על מטרתו האמיתית במעשה אוריה.
אף הדרך שבה הרג יואב את אוריה הייתה דרך של עורמה; דרך שניצלה את ערכי אחוות הלוחמים ומסירות הנפש לתקיעת סכין בגבו של רֵעַ לנשק...
עונשו של יואב היה בהתאם, וכפשטי המקראות על רוצח בעורמה שנאמר בו "מעם מזבחי תקחנו למות"...
כבר הרחיבו הגמרא בסנהדרין והרמב"ם להסביר את שתי המיתות שנתחייב בהן יואב: האחת - כמורד במלכות, בשל תמיכתו באדוניהו. על עוון זה קלטו המזבח, ובניהו לא יכול היה להורגו. השנייה - כשופך דמיהם של אבנר ועמשא (והמדרש בגמרא שם הוסיף גם את אוריה). על כך נְטָלוֹ בניהו מעל המזבח והרגוֹ.




תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר