גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשי"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת מכות
דף יא עמוד ב

האם חייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית?

שנינו במשנה (יא ע"ב): "ואינו יוצא [מערי מקלט] לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, שנאמר (במדבר לה, כה) 'אשר נס שמה' - שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו", וכן פסק הרמב"ם בהדיא (הל' רוצח ושמירת נפש פ"ז ה"ח), וסיים בלשונו: "ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה".

בכוונת סיום דבריו - "ואם יצא התיר עצמו למיתה" - כותב ה'אור שמח', שהרמב"ם הוסיף בזה טעם "למה אינו יוצא, הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, ומכל שכן פקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח (-שבגלל פקוח נפש של כל ישראל העמידה את עצמה בסכנה ונכנסה אל אחשורוש שלא כדת), רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב, הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים בית דין להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית" [וראה עוד בדבריו בפ"ב מהל' רוצח ה"ד, שהעיר כלפי שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, "אמאי לא יעשה המלך או בית דין תקנה שלא יהרגנו שום אדם, ואם יהרגנו יהרג", ואז שפיר יוכל לצאת, וכתב: "כיון דאמרה תורה דטבע האדם גלוי להיוצר כל, אשר בהיותו אינו כלוא במקלטו אז יחס לבבו והכהו, ולכן אין משפט מות להגואל הדם המכהו, תו אין בכח מלך ובית דין הגדול של ישראל להתנגד אל טבע האדם וחמימותו"].

ולאור דבריו הוכיח האור שמח, שאין לו לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה בעבור הצלת אחרים, ודלא כדברי ההגהות מיימונית (דפוס קושטא הל' רוצח פ"א הט"ו), הובא בכסף משנה (הל' רוצח שם), שחייב אדם להכניס את עצמו גם בספק סכנה בכדי להציל את חבירו (וע"ש שכתב כן בשם הירושלמי, אך האו"ש כתב שאין שם הכרח, יעו"ש).

האור שמח שונה את דבריו גם בספרו 'משך חכמה' בפרשת מסעי (לה, כו) בפסוק "ואם יצא יצא הרוצח" וגו', וכן בפרשת שמות על הפסוק (ד, יט): "ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", וכתב: "מוכח - דאם היו חיים המבקשים את נפשו, לא היה צריך לילך להוציא בנ"י ממצרים, אע"פ שכל ישראל צריכים אליו אינו צריך להכניס עצמו בסכנה. ומזה יצא לרבנו במשנה (מכות יא:) שהגולה לעיר מקלט אפילו כל ישראל צריכים אליו כיואב בן צרויה - אינו יוצא".

והנה, ה'כלי חמדה' (בר"פ פנחס) הביא את דברי האו"ש, וכתב: "ואני אומר לשרי ליה מריה, שבמחכת"ה לא דיבר נכונה, שלענ"ד נראה ברור, דאם היה הדין דמחויב לצאת כדי להציל את ישראל, היה הגואל הדם נהרג עליו, דלא גרע ד'יצא בשוגג מעיר מקלטו' ,דקיי"ל (עי' מכות יא: רמב"ם הל' רוצח פ"ה הי"א) דגואל הדם גולה עליו... ומבואר מזה דלא פטור מצד 'כי יחם לבבו', אלא אם הזיד לצאת מעיר מקלטו, אבל לא בהולך ברשות מצוה - ועל פי בי"ד, והרי חזינן דהך טעם ד'כי יחם לבבו' אינו פוטר את הגואל הדם לאחר מיתת כה"ג, אפילו אם מת מיד לאחר שנגמר דינו לגלות, ונהרג עליו אם הרגו, ואם כן אם היה הדין דלצורך פיקו"נ מותר לצאת מעיר מקלטו, היה הגואל הדם נהרג עליו אם היה הרגו, כמו בהרגו בתוך עיר מקלטו".

ובהמשך כתב הכל"ח שמוכרחים לומר, שטעם איסור היציאה אינו מחשש שמא יפגע בו גואל הדם, אלא, שגזירת הכתוב היא, וכמסקנת המשנה: "אינו יוצא משם לעולם, שנאמר 'אשר נס שמה' - שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו", שלא יצא משם אפילו לצורך גדול כהצלת כלל ישראל. וסיום דברי הרמב"ם - "ואם יצא התיר עצמו למיתה", לא באו כנתינת טעם לבאר למה אינו יוצא כשצריכים לעזרתו להצלת הכלל או הפרט, ואינם כי אם תוצאת הדין מתוך דין הקודם, כי מאחר שלא הותר לו לצאת מעיר מקלטו, לכן כל שיצא הרוצח מתחום עיר מקלטו, ואע"פ שיצא להצלת נפשות שהיא צורך גדול, התיר עצמו למיתה.

עוד כתב הכל"ח, שמהוכחת האו"ש מאסתר המלכה, שפקוח נפש של כל ישראל דוחה כל מצוות שבתורה, יש להוכיח שחייבים להכנס בספק סכנה בעבור הצלת כלל ישראל, שהרי אסתר הכניסה את עצמה לסכנה בזה שנכנסה לגינת הביתן שלא כדת, והיה דינה למיתה לולא שנעשה לה נס שמלאכי השרת מתחי לה חוט של חסד.

וממה שנאמר אצל משה רבינו: "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", יתכן לפרש כפשוטו, כי הגם שחייבים להכנס גם בספק סכנה בכדי להציל אחרים, הרי אם ימיתוהו - בודאי לא יוכל לפעול מאומה להצלת ישראל, ומשו"ה חשש משה לחזור למצרים, כי לא יועיל הדבר כלום, ומוטב שיחכה וימתין לשעת הכושר, ולכן אמר לו הקב"ה "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", ומעתה אין לך לחשוש לכלום, ותוכל לפעול ולהשתדל בהצלת ישראל.

לסיום נביא דברי ה'ערוך השלחן' בזה (חו"מ הל' חובל בחבירו סי' תכה סנ"ז): "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם עד מיתת הכהן הגדול... ואפילו להציל נפש בעדותו... ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה... ואם יצא התיר עצמו למיתה. ואף שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, אמנם י"ל כיון דאם יצא הותרה דמו א"א לומר לו שיתיר דמו בשביל אחרים, ועוד כיון שנתגלגלה על ידו הריגת נפש רחוק הוא שיתגלגל זכות על ידו". עוד כתב בהמשך: "ויש להסתפק אם רצונו לצאת למצות פקוח נפש אם מוחין בידו אם לאו, דמצד הסברא היה נראה שאין מוחין בידו, וזה ששנינו במכות ש'אין יוצא משם', היינו שאין כופין אותו לצאת, וכן משמע קצת מירושלמי שם, וצ"ע לדינא".