לשבח את הצד שכנגד / רפי זברגר
גיטין ט ע''א
הקדמה
בעמוד הקודם דנה הגמרא בדיני עבד שהביא שטר שחרור [שטר המפקיע את שעבודי העבד מידי אדונו] מחוץ לארץ, המחייב אותו לומר שהגט [השטר] נכתב ונחתם בפניו [פרומו לקראת המשנה הבאה, בדף ט' המלמדת הלכה זו]. הדיון נסב על עבד, אשר הביא שטר של עצמו וכתוב בו בזו הלשון: כל נכסיי קנויים לך [לעבד]. במילים כל נכסיי טמונות גם קרקעותיו של האדון וגם העבד עצמו, אשר מהווה חלק מהנכסים של האדון. הגמרא שם מצטטת משנה ממסכת פאה (פרק ג' משנה ח') העוסקת בשאלה זו: הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין; ר"ש אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי, חוץ מאחד מריבוא [עשרת אלפים] שבהן;
נסכם את הדעות לגבי דין העבד במקרים השונים במשנה:
|
מקרה
|
רבי מאיר
|
רבי שמעון
|
הסבר
|
|
כותב: כל נכסיו לעבדו
|
העבד משתחרר
|
העבד משתחרר
|
העבד כלול ב''כל נכסיו'', ולכן הוא משתחרר.
|
|
הכותב כל נכסיו, חוץ ממעט קרקע
|
העבד אינו משתחרר
|
העבד משתחרר
|
מחלוקת:
רבי מאיר אומר כי כמו ששייר לעצמו קרקע, אולי שייר לעצמו גם את העבד, ולכן אינו משוחרר.
רבי שמעון סובר שמכיוון שאמר במפורש שהוא משייר קרקע, הרי העבד נמכר ולכן הוא משוחרר.
|
|
הכותב כל נכסיו, חוץ מחלק קטן מאוד מכלל הנכסים
|
העבד אינו משתחרר
|
העבד אינו משתחרר
|
ייתכן שכוונת ה''חלק הקטן'' אותו הוא שייר לעצמו, מתייחס דווקא לעבד, ולכן העבד לא משוחרר.
|
הנושא
אומר האמורא רב נחמן [חכם מתקופת הגמרא], אימרה מאוד מעניינת ומרתקת על המשנה שלמדנו לעיל: אף על פי שקילס [שיבח] רבי יוסי את רבי שמעון, הלכה כר' מאיר; דתניא: כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי, קרא עליו המקרא הזה: שפתים ישק משיב דברים נכוחים. רבי יוסי שיבח את דברי רבי שמעון במשנה וכינה את דבריו שפתים ישק, כלומר: אפשר לנשק את השפתיים מהדברים היפים שאמר רבי שמעון. בכל אופן – אנו לא פוסקים למעשה כרבי שמעון אלא כרבי מאיר.
מהו המסר
שיטה זו נראית על פניו קצת תמוהה. אם אין צורך בעדים, מה אכפת לנו אם יש עדים שאינם כשרים?
אבל זוהי בדיוק הנקודה! דין זה בא ללמדנו, כי כאשר אנו מבצעים ועושים פעולה מסוימת היא חייבת להיות ''תקינה''. גם אם הפעולה אינה הכרחית, וניתן ''להסתדר'' בלעדיה, אם וכאשר אנו בכל אופן מבצעים את הפעולה – היא חייבת "לענות על כל הדרישות". אם ניישם עיקרון זה בחינוך, ניתן לומר כי יש לא מעט מקרים בהם ''אין צריך לדבר''. לא תמיד חייבים להעיר לילד עם מעשה לא תקין שעשה, אבל אם אנו כבר מעירים – ההערה צריכה לעמוד ב''סטנדרטים'' של הערה תקינה. צורת האמירה חייבת להיות מכבדת, ומתוך הערכה וחיבה ולא מתוך כעס ומרורים. וכן תוכנה של ההערה, חייב להיות קשור למעשה העבירה, קצר, תכליתי וענייני.
שיטה זו נראית על פניו קצת תמוהה. אם אין צורך בעדים, מה אכפת לנו אם יש עדים שאינם כשרים?
אבל זוהי בדיוק הנקודה! דין זה בא ללמדנו, כי כאשר אנו מבצעים ועושים פעולה מסוימת היא חייבת להיות ''תקינה''. גם אם הפעולה אינה הכרחית, וניתן ''להסתדר'' בלעדיה, אם וכאשר אנו בכל אופן מבצעים את הפעולה – היא חייבת "לענות על כל הדרישות". אם ניישם עיקרון זה בחינוך, ניתן לומר כי יש לא מעט מקרים בהם ''אין צריך לדבר''. לא תמיד חייבים להעיר לילד עם מעשה לא תקין שעשה, אבל אם אנו כבר מעירים – ההערה צריכה לעמוד ב''סטנדרטים'' של הערה תקינה. צורת האמירה חייבת להיות מכבדת, ומתוך הערכה וחיבה ולא מתוך כעס ומרורים. וכן תוכנה של ההערה, חייב להיות קשור למעשה העבירה, קצר, תכליתי וענייני.
מדברי רב נחמן אנו למדים, כי אפשר גם אפשר לשבח דעה מסוימת, למרות שלא מקבלים את דבריו להלכה. לפי הסברו של הרשב''א [רבי שלמה בן אדרת, חי בספרד לפני כשמונה מאות שנה] רב נחמן שיבח את "הסברה החריפה" של רבי שמעון!
משמעות הדבר בחיי יומיום: גם אם אנו מתווכחים עם משהו ולא מסכימים אתו, ניתן ורצוי למצוא את הדברים הטובים בצד השני, ולשבח אותו על כך.
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב
, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי - נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל:
[email protected]
