חיים נורמאליים / רפי זברגר

גיטין ב ע''א
 

הקדמה 

המשנה הראשונה של מסכת גיטין עוסקת בשליח של הבעל (בלשון התלמוד ''שליח להולכה'') המביא לאשה את הגט הנכתב כשטר, שהבעל כתב לה. המשנה קובעת כי שליח המגיע מחוץ לארץ (בלשון המשנה ''מדינת הים'') לארץ ישראל, או שליח בחו''ל המביא גט ממקום אחד למקום אחר, צריך שיאמר לבית הדין שהגט נכתב ונחתם בפניו של השליח. התלמוד מביא שני הסברים של חכמים לסיבת דין זה. א: רבה - בחו''ל לא בקיאים בדין המחייב כתיבת הגט לשם האשה (בלשון התלמוד ''לשמה''), והעדים מעידים כי אמנם הגט נכתב לשם האשה ב: רבא – חושש למקרה שהבעל יערער על אמינותו של הגט, לכן השליח כביכול ''מקיים'' [נותן לו גושפנקא] את הגט. 
  

הנושא

התלמוד שואל על רבה, מדוע לא מחייבים שיהיו שני עדים, כמו בכל עדות אחרת בתורה המחייבת שני עדים? תשובה: יש כלל "עד אחד נאמן באיסורים". משמעותו: למרות ה''כלל הרגיל'' שעדות ניתנת רק אם יש שני עדים, יש ''יוצא מן הכלל'' בדיני איסורים [כל נושא שאינו דיני "ממונות", נכלל בהגדרת ''איסורים'']. לכן, גם בגט, שהוא ''איסורים'' – אין צורך בשני עדים וניתן להסתפק בעד אחד [זהו השליח המתפקד כ''עד'']. רש''י על המקום מסביר את מקור הדין הקובע כי "עד אחד נאמן באיסורים": שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה, ועל השחיטה. הסבר: למשל, שוחט המבצע את עבודתו, אין עדים על כך שביצע זאת באופן תקין וכשר. למרות זאת אנו אוכלים עופות ובשר, ומסתמכים על ''עדותו'' של השוחט בעצמו.  
 

מהו המסר

הסברה העומדת מאחורי הסברו של רש''י: התורה מלמדת אותנו לחיות ''חיים נורמאלים''. אם נצטרך להביא עדים על כל שחיטת עוף, או על כל בישול המבושל במטבח ביתי או תעשייתי, לא נוכל לחיות בצורה סבירה. עצה זו מלמדת אותנו ''לא להשתגע'', ו''לזרום'' במהלך חיינו באופן סביר, הכול במסגרת גבולות גזרה ברורים ומוגדרים.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]