מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

שומע כעונה בקבלת נזירות

הרב צבי שפיץ

נזיר יב ע"ב

נלמד מהמשנה בנזיר (יב:), וכן כתוב בפירוש במשנה בנזיר (כ:), שאם אדם נדר להיות נזיר, ושמע חבירו ואמר – ואני, למרות שלא אמר – ואני נזיר, אלא רק – ואני, נחשב הדבר שהשני קיבל בנדר את נזירותו, וחלים עליו כל דיני נזיר. והדבר מועיל מדין – ידות נזירות, שכתוב בגמ' בנזיר (ב.) שגם ידות נזירות נחשב – כאילו אמר נדר גמור. ופי' רש"י שם במשנה, כי זה דומה למחזיק בידית הכוס ומגביהו. וכך גם אמירה חלקית שמובן ממנה מה התכוון הנודר, נחשב כאילו אמר בפירוש ואני נזיר.

והנה הצל"ח בברכות (כב.) דן האם כדי לקבל נזירות צריך השומע את חבירו לומר בפיו בפירוש – ואני. או שמספיק שחושב בדעתו להסכים לקבל על עצמו מה שחברו אמר שהוא נזיר, וזה יועיל מדין – שומע כעונה שמועיל במקרים רבים כמבואר בגמ' בברכות (כא:, ובתוס' שם בד"ה עד שלא יגיע וכו') שנהגו העם שמי שאוחז באמצע שמו"ע והציבור אומר קדושה, ישתוק ויתכוון לצאת עם השליח ציבור בקדושה, ויוצא בכך אמירת קדושה עם הציבור, מדין שומע כעונה, למרות שלא אמר בפיו את הקדושה.

אמנם מסקנת דבריו שם - שלא מועילה קבלת נדר או נזירות מדין שומע כעונה, וצריך המקבל לומר דווקא בפיו. ונביא להלן בס"ד כמה טעמים לכך, חלקם מוזכרים שם בצל"ח.

א. כתוב בגמ' בשבועות (כו:) ששמואל אומר, שלא מועיל קבלת שבועה בלב, וצריך להוציאו בשפתיו שנאמר "לבטא בשפתים". וכתב שם הרא"ש (פ"ג, סי' יד) שהדין של נדר הינו – כמו שבועה. כלומר, שרק אם אמר את הנדר בפיו – חל הנדר. ולפי"ז מכיון שהתורה אמרה שצריך אמירה בפיו דווקא, לא תועיל כאן שתיקה מדין שומע כעונה. ובפרט שגם בנדר התורה מדגישה "לא יחל – דברו", וכן "ככל היוצא מפיו – יעשה". ומשמע שחלות הנדר יחול רק אם יאמר הנודר בפיו ממש, ולא כאשר הנדר נאמר ע"י פיו של חבירו.

ונלע"ד שאפילו לדעת רבינו תם בתוס' (עבודה זרה לד. ד"ה מתענין) שחולק על הרא"ש בשבועות וסובר, שנדרי תענית וצדקה חלים גם במחשבה, כמו שחלים במחשבה תרומה ונדרי קדשים קלים. ואפילו לדברי הט"ז (או"ח סי' תקסב, ס"ק ח) שנקט שלפי ר"ת – לא רק נדרי צדקה חלים במחשבה, אלא גם נדרי חולין חלים במחשבה. [וע"ש במחצית השקל ס"ק יא שחולק עליו] אולם שומע כעונה לא יועיל מהטעמים שיובאו להלן, שהוזכרו בצל"ח בברכות.

ב. כתב הצל"ח שם, שדווקא לגבי ברכות, קדיש, קדושה, תקיעת שופר וכדומה, שנוסח הברכה או הקדושה הינו שווה, וכולם מתפללים לקב"ה באותו אופן, שם התחדש שאם השומע מתכוון לצאת בברכת המשמיע, מכיון שגם אם הוא היה מברך לבד – היה אומרו באותו נוסח כללי כמו: לשמוע קול שופר, להניח תפילין וכדומה – לכן הוא יוצא ידי חובתו בברכה או בתפילה שאמר חבירו. משא"כ לגבי קבלת השני את נזירותו, הרי הנזיר הראשון אמר בפיו: הריני – נזיר. כלומר, שרק אני הוא הנזיר. א"כ כשחברו שותק ומסכים לדבריו, נמצא שהחבר אומר בשתיקתו - שגם מסכים שאתה נזיר, אולם אין בשתיקתו שום התייחסות לגבי השותק שג"כ יהיה נזיר, ולכן לא מועיל כאן שומע כעונה.

ג. חילוק נוסף אומר שם הצל"ח, ששומע כעונה מועיל, רק אם חבירו התכוון להוציא את השומע בברכתו או בתפילתו וכיו"ב. אולם מכיון שהנזיר הראשון באמירתו הריני נזיר – לא התכוון כלל לחייב בזה גם את השני שיהיה נזיר בגלל דיבורו – אין כאן את הגדר שומע כעונה.