מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

לא להשחית רכוש

רבינא מציע שבין חייבי מלקות ימנו גם מי שקוצץ אילנות טובות, כנאמר בפסוק: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" (דברים כ, יט). פסוק זה נאמר בעת מלחמה. לדברי הרמב"ן, על בסיס דברי מדרש הלכה- ספרי, התורה מצוה בפסוק זה שני דברים: "[א] שנצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור. [ב] ואם נכרות אותם לבטלה דרך השחתה נעבור על עשה מוסף על הלאו המפורש בו". הטעם הוא: "שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה". אך אם יש צורך לכרות עצים או להשחית ציוד אחר על מנת לנצח ולהשיג את יעדי המלחמה, יהיה מותר להשחית ולחבול: "לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם" (רמב"ן, השגות לספר המצוות שכחת העשין מצוה ו). בעת מלחמה יש תחושה של הפקרות, והתורה מצוה להשחית רק כשאין דרך אחרת: "כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, ...ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה" (רמב"ן, דברים כג, י).

האיסור להשחית סתם הוא לא רק בשעת מלחמה. רש"י (כאן) מפרש שהאיסור להשחית עצים הוא: "בהליכתו", דהיינו לא רק בעת מלחמה. כמו כן, איסור בל תשחית הוא לא רק ביחס לעצים: "ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית. ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם" (רמב"ם, הל' מלכים ו, י). האזהרה החריפה שלא להשחית, נועדה לחנך ולהרגיל את האדם ליחס חיובי לסובב אותו: "כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם" (ספר החינוך מצוה תקכט).