גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנא מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף פז ע"א

האם חזרה תוך כדי דיבור מועילה בדברים שלעבר?

מסקינן במכילתין (פז, א): "והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש", ומביא ה'קצות החושן' (סי' כח סק"ח) בשם אחיו הגאון רבי יהודה זצ"ל בעל 'קונטרס הספיקות', שנסתפק אם תוך כדי דיבור יכול האדם לחזור בו מדבריו בשבועה שנשבע האדם על העבר, כגון שנשבע שאכל איזה מאכל, ותוך כדי דיבור חוזר משבועתו, האם מועילה החזרה שלא תהיה שבועת שקר, כי הסברא נותנת שלא תועיל חזרה כי אם על דברים שלהבא, כגון שנשבע האדם לאסור על עצמו שיאכל ככר זה או להיפך - שבועה שאוכל ככר זה, שיתכן שעד שיעור כדי דיבור לא גמר בדעתו לקבל עליו שבועה זו, ולכן עדיין אפשר לחזור בו משבועתו, אמנם בשבועה דלשעבר, כגון שנשבע שכבר אכל ככר זה או שלא אכל ככר זה, הרי מיד כשנשבע יצאה מפיו שבועה לשקר, ומה שייך לחזור בו.

ומעיר על כך ה'קצות' מסוגייתנו בזה"ל: "ולדידי נראה דמהני לעולם חזרה תוך כדי דיבור, אפילו במידי דלשעבר, דהא אמרו בש"ס 'תוך כדי דיבור חוץ ממקדש ומגרש ומגדף', ועיין בנדרים (פז, א), ומגדף מידי דאינו להבא הוא, והוי מהני חזרה ביה אי לאו משום חומרא דמגדף". והיינו, דמשמעות הדברים היא, שלולא חומר הענין של מגדף היתה מועילה בו חזרה תוך כדי דיבור, והלא מגדף אינו ענין של להבא, והוי מהני חזרה, ומכאן יש להוכיח כלפי שבועת שקר, שחזרה תועיל גם בשבועה שלעבר.

דברים אלו העלה גם ה'מנחת חינוך' (מצוה ל אות ט) וז"ל: "והנה בלאו זה (ד"לא תשא שם ה' אלקיך לשוא" – לאו של שבועת שקר) אם חזר תוך כדי דיבור אינו חייב, עיין ר"מ פ"ב משבועות הי"ז, אע"פ שמלשון הר"מ נראה, דדוקא בשבועה להבא שייך תוך כדי דיבור, אבל בשבועה דלשעבר שעבר העבירה לא אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור, מ"מ מלשון הש"ס נדרים פ"ז ע"א דאמרי 'בר ממגדף ועובד עבודה זרה' וכו', נראה דבלשעבר ג"כ תוך כדי דיבור כדיבור חוץ מהמנויים (-מגדף ועובד ע"ז), דאלו המנויים ג"כ כבר עברו, ומ"מ היה מהני תוך כדי דיבור אי לאו משום חומרא דהני, הא בכל מקום מהני, ועיין קצות החושן סי' כ"ח סק"ח" (והוא דן בזה בעוד מקומות: מצוה סט אות ח; מצוה ע אות ח; מצוה רפה אות ז). גם בשו"ת 'כתב סופר' (יו"ד סי' קד) הסתפק בזה והוכיח מלשון הגמרא שלפנינו, וכאמור.

ובאמת כבר מצינו הערה זו בדברי אחד מן הראשונים, והוא בספר 'ערכי תנאים ואמוראים' (ערך רבי יהודה נשיאה – ענין תוך כדי דיבור), שהעיר כלפי אלו הסוברים דלא מהני חזרת תוך כדי דיבור בלשעבר, וז"ל: "... קשה לי, דקאמר 'חוץ ממגדף', מאי איריא מגדף, אפילו כל חיוב התלוי בדיבור, כיון שכבר אמר דיבורו מתחייב בו, כגון המקלל חבירו בשם, או את עצמו או אביו ואמו, וכן שבועת שוא ושבועת שקר, עדות ודאי יכול לחזור בו כל זמן שלא נחקרה עדותן בבית דין, דהכי גרסינן בתוספתא דכתובות פ"ב 'כללו של דבר, העדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן אמרו אנוסים אנו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן אינם נאמנים'".

לעומתם נוטה ה'אור שמח' (הל' נחלות פ"ד ה"ג) לחלק בין דברים לשעבר לדברים שלהבא, ודבריו מוסבים על דברי הרשב"ם שכתב על הגמרא (ב"ב קכז, ב): "אמר רבי יוחנן, אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן", בזה"ל: "וחזר ואמר עבדי הוא - בין בתוך כדי דיבור בין לאחר זמן אמר כן על אותו שאמר עליו מתחלה בני", עכ"ל הרשב"ם, והיינו, שגם תוך כדי דיבור אינו נאמן, ואילו ה'טור' (חו"מ סי' רעט ס"א) חולק עליו וכתב: "ונראה דוקא לאחר כדי דיבור, אבל חזר בו תוך כדי דבור נאמן", וכתב ה'אור שמח': "ולדידי נראה טעמו דרשב"ם, על פי מה שחקרתי מכבר, דאם הוא ענין שלעבר - תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, ודוקא באומר שבועה שלא אוכל, דמקבל על עצמו ענין שלהבא שייך לומר שתוך כדי דיבור חוזר בו, אבל באומר שבועה שלא אכלתי מה יועיל על זה תוך כדי דיבור".

וממשיך בביאור יסוד דבריו: "ואם תאמר, אם כן כשאחד אומר שלוה מפלוני מנה אטו לא יועיל חזרה תוך כדי דיבור, זה אינו, דהוא ענין חיוב שנתחייב עצמו לשלם, ואם חזר לא נתחייב עצמו, וכן בכל מקום שמימר או מקנה או פודה וכיוצא בזה כולם ענין שנעשה להבא", והיינו, שכל ענין שגורם על האדם האומרו תוצאות על להבא, הגם שבעצם הדיבור הוא ענין לשעבר, דינו כדבר שלהבא ומהני חזרה, ולכן במודה ואומר שלוה ממון מפלוני יכול לחזור בו, כי מתחייב עצמו לשלם להבא, וכן הוא בעושה קנין באיזה דבר, שמקנה שדהו לחבירו, הרי זה נחשב כדבר שלהבא, ומהני חזרה, ומשא"כ בעדות על בנו, אין בדבריו שום התחייבות על להבא, ועל כן אין בזה דין חזרה גם תוך כדי דיבור.

וביסוד זה מיישב גם את ההערה ממגדף, וז"ל: "ואף על גב דבמגדף מצאנו דלולי חומרא דעובד גילולים הוי אמינא דמועיל חזרה תוך כדי דיבור, אטו שם הוא אומר ענין שעבר, רק שהוא פורק עול, לכן הוי שייך חזרה תוך כדי דיבור, שזהו ענין הנעשה מעתה היינו פריקת עול", והיינו, שגם ענין מגדף הוא תוצאה על להבא, כי ענינו פריקת עול מלכות שמים גם על להבא, ולכן שפיר היה שייך חזרה לולא חומרתו.

ויש נפק"מ להלכה ולמעשה בנידון זה, במי שספר ספירת העומר, וספר את הספירה הנכונה, ובתוך כדי דיבור נדמה לו שלא ספר את הספירה הנכונה, וסופר יום אחר, לדעת ה'קצות' שניתן לבטל בתוך כדי דיבור גם בדברים שלעבר, הרי ביטל את ספירתו הראשונה, ועליו לחזור ולספור שוב את הספירה הנכונה, אמנם לדעת ה'קונטרס הספיקות' ודעימיה, לכאורה לא נתבטלה ספירתו הראשונה, שאי אפשר לחזור בדברים שלעבר, ובמה שסיפר בטעות בתוך כדי דיבור יום אחר, לא נתבטלה ספירתו הראשונה, ואין עליו לחזור ולספור הספירה הנכונה.