עד כמה חשוב השלום?
הרב דב קדרון
נדרים פז ע"א
בכל דיני התורה הכלל הוא "תוך כדי דיבור – כדיבור", חוץ מכמה עניינים המפורטים בגמרא. תוך כדי דיבור הוא הזמן שלוקח לתלמיד לשאול בשלום רבו.
רבנו תם כתב שזוהי תקנת חכמים, שתקנו כי לפעמים אדם מעיד עדות או עוסק במשא ומתן וחברו או רבו נותן לו שלום והוא צריך להשיב ולהפסיק משום שגדול השלום, ולכן תקנו חכמים שלא יהא זה חשוב הפסק, ומה שימשיך להעיד או לעסוק במשא ומתן יהיה נחשב המשך ישיר של מה שהתחיל קודם לכן.
הר"ן הקשה על כך: איך יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, והרי אם מן התורה יש כאן הפסק, איך תקנו חכמים שאין זה הפסק?
בעל ספר עלי תמר (מסכת ברכות פרק ב הלכה א) כותב שתקנת חכמים המבוססת על השלום - מצוות תורה היא, כמו שאמרו חז"ל בהרבה מקומות, וביניהם במדרש תנחומא (ריש פרשת פנחס): "גדול השלום שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום, והתורה כולה שלום, שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אם בא אדם מן הדרך שואלים לו שלום, וכן בשחרית שואלין לו שלום, ובערב שואלים לו שלום, וקוראים קריאת שמע וחותמים בשלום, הפורס סוכת שלום, ובתפלה חותמים המברך את עמו בשלום".
על פי זה הוא כותב שאלו שממירים אמירת "שלום" ב"בוקר טוב" או ב"ערב טוב" לא טוב עושים, כי יש עניין גדול דווקא באמירת המילה "שלום".
