חוזר לשררה שהיה בה
מכות יג ע"א
"חוזר לשררה שהיה בה [דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה].
תנו רבנן: (ויקרא כה, מא) וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב - למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו, אֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו - כאבותיו".
מובנת לשון המשנה: "חוזר לשררה שהיה בה". אבל לשון הברייתא שמכנה שררה זו: "למה שהחזיקו אבותיו" צריכה ביאור. מה ענין שררתו לאבותיו? איזו חזקה שייכת פה? מדוע לרבי מאיר שררתו היא "כאבותיו", וכיצד הוא לומד זאת מענין אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו?
אלא שהדברים מתבארים מדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש ד, כ: "כשימות המלך, או כוהן גדול, או אחד משאר הממונים - מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם בנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה: שנאמר במלך "הוא ובניו, בקרב ישראל" (דברים יז,כ), מלמד שהמלכות ירושה; והוא הדין, לכל שררה שבקרב ישראל--שהזוכה לה, זוכה לעצמו ולזרעו".
מקור דבריו בסיפרי פרשת שופטים פיסקא קסב: "הוא ובניו, שאם מת - בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? תלמוד לומר 'הוא ובניו בקרב ישראל', כל שהוא בקרב ישראל {כלומר שררה בישראל} - בנו עומד תחתיו".
הרי שהשררה היא אכן ירושה ככל נחלת אחוזה, ועל כך מדובר במשנה.
דין זה הביא הרמ"א בשו"ע חו"מ קמט, לא: "אדם שהחזיק במצוה, כגון בגלילה או ספר תורה, וארעו אונס ונתנו הקהלות המצוה לאחר, כשעבר אנסו של ראשון חוזר למצותו. אבל אם נתן המצוה לאחר בלא אונס, נתבטלה חזקתו (מרדכי פרק חזקת, ותוספות פרק קמא דיומא)".
הגר"א ציין שם לגמרתנו: "מכות יג א' ת"ר ושב כו'", והוסיף: "ואף לרבי יהודה התם, משום שבלא אונס אלא מחמת עבירה". כלומר שרבי יהודה סובר שהגולה אינו חוזר לשררתו, כי פרישתו מהתפקיד אינה נחשבת לאונס, אלא לרשלנות, שלא נזהר דיו, ובא לידי רציחה.
