קנס משפיע / רפי זברגר

נדרים פה ע''א
 

הקדמה 

למדנו בסיפא של המשנה בדף פ''ג:
קונם כהנים לוים נהנים לי - יטלו על כרחו,
אם אדם נודר הנאה מכל הכהנים והלווים שבעולם, הרי שלאחר שהוא הפריש מפירותיו תרומות ומעשרות, יכולים לבוא כוהנים וליטול תרומתם, ולווים מעשר ראשון אפילו בעל כורחו של הנודר, כיוון שלאחר ההפרשה הפירות כבר אינם שייכים לו, ולכן הכוהנים והלווים בעצם אינם נהנים מממונו.
כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי - יטלו אחרים.
מסיימת המשנה ופוסקת שאם הדיר כוהנים ולווים ספציפיים, אזי יטלו את התרומה ומעשר ראשון כוהנים ולווים אחרים שאינם מודרים הנאה ממנו. לכאורה ישנה סתירה בין שני דינים אלו, הגמרא תדון בכך ועל כך נסוב מאמרנו. 
  

הנושא

הדיון מתחיל בשלהי הדף הקודם ומסתיים בתחילת הדף שלנו:
קונם כהנים לוים נהנים לי - יטלו על כרחו - אלמא טובת הנאה אינה ממון, אימא סיפא: כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי - יטלו אחרים, אבל להני לא, אלמא טובת הנאה ממון!
הגמרא מנסה להבין מה בכלל הבעיה בלקיחת הכוהנים והלווים את התרומה והמעשר ראשון. הפירות שהופרשו הרי כבר אינם של בעל השדה, מדין זה בוודאי אין בעיה, אלא אומרת הגמרא מדובר בטובת הנאה שיש לבעלים בעצם מסירת התרומות והמעשרות דווקא לכהן ולוי מסוים, ובכך שהם יחזירו לו טובה על כך בהמשך. אם כן, לכאורה יש סתירה בין שני המקרים. בראשון אנו מתירים לכוהנים ולווים המודרים הנאה לקחת תרומה ומעשר, משמע שטובת ההנאה הזאת אינה ממון, כי אחרת לא היו יכולים לקחת את התרומה והמעשר, אך מהסיפא, בו למדנו כי הכוהנים הספציפיים המודרים הנאה אינם יכולים לקחת את התרומה והמעשר, אלא רק כוהנים ולווים אחרים, משמע כי טובת הנאה נחשבת ממון, וזו סתירה למסקנה מהדין הקודם.
אמר רב הושעיא, לא קשיא: הא רבי, והא רבי יוסי בן רבי יהודה;
רב הושעיא מתרץ תירוץ דחוק כי שתי המימרות הללו נאמרו עלי ידי שני תנאים שונים החולקים בדין טובת הנאה:
דתניא: הגונב טבלו של חבירו ואכלו - משלם לו דמי טבלו, דברי רבי, רבי יוסי בן רבי יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו; מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבי סבר: טובת הנאה ממון, ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר: טובת הנאה אינה ממון!
הברייתא דנה באדם אשר גנב פירות שאינם מעושרים ואכל את הפירות הללו, ובסופו של דבר מבקש להחזיר לבעלים את שווי הגניבה. לפי רבי הוא חייב להחזיר לו גם את טובת ההנאה שהיה הבעלים יכול להרוויח אילו הוא היה נותן לכוהנים ולוויים את התרומה והמעשר, משמע לכאורה כי טובת ההנאה שווה ממון ולכן הגנב מחזירו. לעומתו, סובר רבי יוסי בנו של רבי יהודה כי הגנב חייב להחזיר רק את דמי פירות החולין, כנראה מסברה כי טובת ההנאה אינה ממון, ולכן הגנב לא גנב זאת, ואינו מחויב להחזירו. אומר רבי אושעיא כי התנא ברישא סובר כרבי יוסי שטובת הנאה אינה ממון (ולכ, והסיפא האוסרת על הכוהנים והלווים המודרים הנאה לקבל תרומתם סוברת כרבי כי טובת הנאה ממון.
לא, דכולי עלמא - טובת הנאה אינה ממון, אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי.
דוחה הגמרא את הסבר המחלוקת בברייתא, וממילא את תשובת רבי אושעיא, ואומרת כי אין זה הכרחי להסביר כך את מחלוקת התנאים. ייתכן שכולם סוברים כי טובת הנאה אינה ממון, ולכן באופן עקרוני הגנב חייב להחזיר את דמי טובת ההנאה. אך הברייתא עוסקת במקרה שהגנב (וגם הבעלים) לא הפרישו עדיין את התרומות והמעשרות מתוך הפירות, והשאלה היא האם ''לא הורמו כהורמו דמיין'' או לא. רבי סבר ''לא הורמו אינם כהורמו'' ולכן בעצם כל הפירות שנגנבו הינם טבל, ואינם תרומה ומעשרות, ולכן הגנב חייב להחזיר את ערך כל הפירות (יש לדון האם את כל דמי התרומות ומעשרות או רק דמי טובת ההנאה, ולא נאריך בכך). ואילו רבי יוסי סבר ''לא הורמו כהורמו דמיין'' ולכן כאילו שיש לנו כבר תרומות ומעשרות לפנינו שאינו מהווה ממון הבעלים, לכן הגנב אינו מחזיר את דמיהם.
ואי טובת הנאה אינה ממון, מה לי הורמו מה לי לא הורמו!
מקשה הגמרא על אוקימתא זו בשיטת רבי. אם לפי כולם טובת הנאה אינה ממון, גם אם עדיין לא הפרישו תרומות ומעשרות מתוך הפירות, הרי עתידים להפרישם, ואז אין לבעלים שום הנאה מהם (טובת הנאה אינה ממון) ומדוע לפי רבי יצטרך הגנב לשלם את דמי טובת ההנאה. אם כן, גם הסבר זה למחלוקת התנאים יורד, ומגיעים להסבר נוסף:
אלא היינו טעמא דרבי: קנסוה רבנן לגנב כי היכי דלא ליגנוב, ורבי יוסי בר ר' יהודה סבר: קנסוה רבנן לבעל הבית כי היכי דלא לישהי לטיבליה.
הגמרא נשארת בדעת המסקנה הקודמת לגבי טובת הנאה, שלפי כולם אינה נחשבת לממון. אם כן, מדוע רבי סובר שהגנב צריך להחזיר? אלא יש פה דין קנס. לרבי קונסים את הגנב שישלם את כל מה שגנב, למרות שחלק מזה אינו מחויב מעיקר הדין (דמי טובת ההנאה של תרומות ומעשרות), ורבי יוסי סובר כי קונסים דווקא את בעל הפירות, כי הוא נהג שלא כשורה, שהשאיר ברשותו פירות שאינם מעושרים, דבר העלול לגרום לאדם אחר לאכול פירות טבל, ואמנם הברייתא מספרת על גנב שאכל פירות אלו, למרות שהיו טבל ואסורים באכילה. 

מהו המסר

מחלוקת התנאים אשר דנה בשאלה את מי אנו קונסים מעניינת. לכאורה מי שעשה מעשה שלא ייעשה הוא הגנב, אשר פשע וגנב פירות לא לו. לכן סברת רבי מובנת ופשוטה. אך רבי יוסי מוסיף מבט חדש ואומר כי האדם צריך לדאוג גם לאנשים אחרים כולל ל...גנב אשר עלול לאכול פירות לא מתוקנים (יש להעיר כי יש לחשוש לאכילת פירות שאינם מתוקנים גם על ידי אנשים כשרים).
כל אדם צריך לשאוף שלא תארע תקלה בממונו . העובדה שאדם משאיר פירות ברשותו שאינם מעושרים, היא היא דורשת תגובה חינוכית, ומחייבים אותו בקנס על כך, לפי שיטה זו.
יוצא כי אנו מעדיפים לקנוס את ''הצדיק'' שעבר ''עבירה קלה יחסית'' על פני קנס של הפושע אשר גנב פירות לא לו.
אולי אפשר לומר, כי קנס לפושע אינו אלא מדין ענישה. לא כל כך פעולה חינוכית ופחות גורמת לגנב לרדת מדרכו הנלוזה, אך לקנוס את ''הצדיק'' אשר ''רק'' לא הפריש תרומות ומעשרות בזמן, יכולה לחנכו ולגרום לו לתקן גם את ''הטעות'' הקטנה הזאת. נאמר לסיכום כי נעדיף ''קנס משפיע'' על פני קנס ענישתי גרידא.
  
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]