יש בעלות באיסורי הנאה?
הרב דב קדרון
נדרים פה ע"א
כל דבר שאסור בהנאה על פי התורה אינו שווה כלום. רבותינו הראשונים חולקים בשאלה האם יש לאדם בעלות על איסורי הנאה, ונאמרו בעניין הזה שתי דעות עיקריות:
הרשב"א (מובא בר"ן) סובר שאיסורי הנאה הם כהפקר, ואינם של הבעלים, בין לענין לצאת ידי מצוות הצריכות להיות משלו, כגון אתרוג ולולב של איסורי הנאה שאין יוצאים בהם ידי חובה, לפי שכתוב בהם ולקחתם לכם, ודרשו: משלכם, ואלו אינם שלכם, ובין לענין זכייה וקנין, שכל אדם יכול לקחת דבר האסור בהנאה בעל כרחם של הבעלים.
מדברי רש"י (פסחים לא,ב סד"ה ומדמי) יש שהבינו שלדעתו איסורי הנאה הם של הבעלים, ונקראים שלו, ושום אדם אינו יכול לקחתם בעל כרחם של הבעלים.
על פי דעת הרשב"א כותב נתיבות המשפט (סימן ערה סק"א) שהפקר זה של איסור הנאה שונה משאר הפקר, שהרי הבעלים לא הפקירו בפירוש בפה, ובדרך כלל בהפקר צריך שיאמר בפה הרי זה הפקר, אלא שכל דבר שאסור בהנאה, מכיוון שכל אדם יכול ליטלו באין מוחה, בעליו מתייאש ממנו, ודינו כייאוש ולא כהפקר, ובייאוש כתבו התוספות (ב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון) שאינו כהפקר גמור, דהיינו: חפץ שהופקר יצא מרשות בעליו מיד, גם אם עדיין לא זכה בו אף אדם אחר, אבל חפץ שבעליו התייאש ממנו נשאר בבעלותו כל זמן שלא זכה בו אדם אחר, ורק כאשר בא אחר וזוכה בו – יוצא מרשות בעליו הקודמים.
