גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנ מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף עה ע"א - עו ע"ב
בדבר חידושו של ה'כסף משנה' שאין הטהור נטהר מטומאתו אלא בעלייתו מהמקוה
הכסף משנה (בהל' שאר אבות הטומאה פ"ו הט"ז) כתב אודות טהרת טמא על ידי טבילתו במקוה: "שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה", יסוד זה חידוש גדול הוא בגדרי טהרת הטמא מטבילתו במי מקוה, כי בפשטות הסברא נותנת שהטהרה היא בעצם השהות במקוה, והעליה מן המקוה אינה חלק מן הטהרה. והנה כלפי יסוד זה נביא שני מקומות במכילתין, שיש לדון בזה, במקום אחד ישנה הוכחה לכך, ובמקום אחרי ישנה קושיא על כך.
ראשית נביא בזה מה שהביא בשו"ת 'כוכב מיעקב' (ח"א סי' פז) הוכחה ליסוד זה מדברי הר"ן במכילתין, במה שכתב בענין 'מצות לאו ליהנות ניתנו' (לעיל טז, ב), וכלשונו: "דכי אמרינן 'מצות לאו ליהנות ניתנו', הני מילי לומר, שאין קיום המצות חשוב הנאה, אבל מכל מקום אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה - הנאה מקרי, ומשום הכי אמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כח, א) 'הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה'", והיינו, כי אם ישנה הנאה גופנית וצדדית חוץ מעצם קיום המצוה, שפיר נחשבת הנאה גם כאשר מקיימים מצוה מסויימת יחד עם ההנאה, ולכן הנודר הנאה מן המעיין אסור לטבול בו בימות החמה, כי יש לטובל הנאה גופנית יחד עם הטבילה.
והנה ה'שער המלך' (הל' לולב פ"ח ה"א) כתב לתרץ דעת החולקים על הר"ן, והם הרמב"ם והרשב"א, שגם בהנאת הגוף בהדי מצוה נאמרה הכלל של 'מצות לאו ליהנות ניתנו', כי כלפי הטובל במעיין ישנה הנאה גם אחרי קיום המצוה, כאשר ישהה אחרי כן במים, ואז נהנה גופו שלא במקום מצוה, ולכן שפיר אין לטבול בימות החמה, כי שמא ישהה לאחר מכן, ולפי זה בעצם קשה על הר"ן איך ניתן להוכיח את יסודו מדין 'הנודר הנאה מן המעיין', הלא נהנה אחרי קיום המצוה, ולא בהדי דמקיים המצוה.
ואולם לפי דברי ה'כסף משנה' יובנו היטב דברי הר"ן, שהרי עיקר הטהרה תלוי בעליה מן המקוה, ואחרי העלייה כבר אינו שוהה במקוה, ושפיר אין כאן כי אם הנאת הגוף בהדי מצוה, וממה שאסור לטבול בימות החמה, מוכח שהנאת הגוף בהדי מצוה נחשבת הנאה.
ויצויין, שדברים אלו יובנו שפיר רק אם נאמר שהטהרה תלויה בגמר עליית האדם מן המקוה, כי אז כבר כבר אינו שוהה במקוה כבר, והנראה שדעת ה'כוכב מיעקב' היא אכן שרק בגמר העליה נטהר האדם, אמנם, רבים חולקים על כך, וכפי שכתב בספר 'פסקי תשובה' (ח"ב סי' רד בהערה): "ראיתי רבים טועים בהבנת דברי ה'כסף משנה' ומפרשים שאין הטמא עולה מטומאתו עד שעולה כל גופו מן המים, וזה טעות גמור, אבל כוונתו שאינו מתטהר כל זמן שכולו ממש עדיין תוך המים, וכן ראיתי בכתבי הגאון [בעל 'חלקת יואב'] מקינסק ז"ל (ראה חלקת יואב ח"ב קונ' הערות הערה כ)", וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' סו סוף אות ה) וב'דעת תורה' (הל' טריפות סי' מא אות יד). ולפי זה גם לדברי הכס"מ יתכן שתהיה הנאה אחרי המצוה, והיינו, כשיעלה חלק מגוף האדם מן המים, ושאר חלקי הגוף עדיין נתונים במים, ונהנים מן המים, ושוב אין כאן הוכחה שהנאת הגוף בהדי מצוה נחשבת הנאה.
הוכחה נגדית לדברי ה'כסף משנה' הוכיחו כמה אחרונים מסוגיית הגמרא בפרק נערה המאורסה (עה, א - עו, ב), דהנה שנינו שם במשנה: "האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד שאבא ממקום פלוני... הרי הן מופרין, רבי אליעזר אמר מופר, וחכמים אומרים אינו מופר. אמר רבי אליעזר, אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור, אמרו לו, הרי הוא אומר (במדבר ל, יד) 'אישה יקימנו ואישה יפרנו', את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר", ובהמשך הסוגיא (עה, ב) הובאה ברייתא, שהוכיחו החכמים לרבי אליעזר מדין מקוה, "שמעלה את הטמאים מטומאתם", ו"אין מציל את הטהורים מליטמא", וכתב הר"ן: "מקוה יוכיח שמטהר את הטמאים אחר שירדה להם טומאה, ואינו מציל על הטהורים, שאם טבל בעודו טהור לא מהניא ליה טבילה, שלא יבא לידי טומאה אם יגע אחר כן בשרץ, דאדרבה דרשינא בספרי מ'והנוגע בנבלתם יטמא' (ויקרא יא, כד), 'הלל אומר אפילו הם בתוך המים'".
ובהמשך הסוגיא (עו, א-ב) מבואר שגם חכמים היו דורשים את הק"ו של רבי אליעזר, אלא, שהתורה גילתה לנו שלא לדרוש הק"ו, וכדאיתא בגמרא: "אין בעלמא דרשי קל וחומר, ושאני הכא דאמר קרא 'אישה יקימנו ואישה יפרנו', את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, את שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר", והקשה הר"ן, כי לפי זה תמוה מה שהוכיחו החכמים לר"א ממקוה, הלא גם יש להם לדרוש ק"ו זה כלפי מקוה, וכתב הר"ן ליישב: "ואיכא למימר, דהכי אמרי ליה לא תדחוק נפשך למדחי דרשא דילן משום ק"ו דידך דמקוה יוכיח, דאיכא למידן קל וחומר ואתא קרא ואפקיה, דמקוה שאינו מציל מדרשא נפקא לן מדכתיב 'ונוגע בנבלתם יטמא', 'הלל אומר אפילו הן בתוך המים'... אלמא אתי קרא לאפוקי ק"ו".
ומעתה - העיר ה'אבני נזר' בתשובה (חלק חו"מ סי' עב) אל הגאון מאוסטראווצא זצ"ל, כי מבואר מזה, שלולא הפסוק 'ונוגע בנבלתם יטמא', ודרש הלל: 'אפילו הן בתוך המים', היינו למדים מק"ו שאדם הנוגע בשרץ בשהותו במקוה לא היה נטמא, ולפי דברי הכס"מ שאין נטהרים בתוך המקוה עד שיעלה האדם מן המקוה, איך היינו למדים דין זה מק"ו, הלא בעודו במקוה גם המקוה עצמו עדיין אינו מציל את האדם מטומאתו, ובמה היינו למדים שלא יטמא מן השרץ בעודו במקוה, וגם מדוע הוצרכה התורה להשמיענו שנטמא גם כשהוא בתוך המים, ומוכח מזה, שבעודו במקוה נטהרים כבר מן הטומאה, גם טרם עלייתו מן המקוה, ולא כדברי הכס"מ (ראה 'פרי יצחק' שם; 'אור שמח' סוף פי"ב מהל' מטמאי משכב ומושב שהעירו ג"כ הערה זו).
