שתיקה מדברת / רפי זברגר
נדרים ע''ח ע''ב
הקדמה
אמנם דעתו של רבי חנינא לא נפסקה להלכה, אך בכל אופן למדנו היום כאמור על ארבעה אופנים שונים של ביטויי שתיקה. בכולם לכאורה אנו רואים (או לא רואים) שתיקה דומה, אך כאמור, אנו מבחינים ''מתחת לפני השטח'' מהי הכוונה המסתתרת מאחורי אותה שתיקה.
"תורת השתיקה" שלמדנו היום אמורה להוות נר לרגלינו גם בפענוח שתיקות של ילדינו (וגם של אנשים מבוגרים).
לא כל שתיקה מעידה על הסכמתו של השותק לדברים שנאמרו (לפי הכלל הידוע ''שתיקה כהודאה''). לפעמים שתיקה יכולה להוות ''הקנטה'' המבטאת אי רצון, או אפילו כעס ומרירות. פעמים השתיקה היא ''סתמית'' – לא מעידה על כלום, אלא אולי על חוסר עניין בנושא עליו מדובר, ואין אף כוונה נסתרת מאחוריה של אותה שתיקה. פעמים שתיקה יכולה לנבוע מחוסר ידע. פשוט לא יודעים מה לומר, איך להגיב ומה לענות ולכן שותקים.
לאור אבחון שלנו על טיב וסוג השתיקה, נכלכל את צעדנו בתגובה לאותה שתיקה. אם היא נבעה מתוך הסכמה לדברים שנאמרו, אזי נביע שביעות רצון ושמחה. אם נבעה מתוך הקנטה, כעס ומירמור, אזי בדרך כלל כדאי לא להגיב. אין טעם ''ללבות את האש'' אלא רצוי להנמיכו ולהמתין לזמן שקט ורגוע יותר. על שתיקה מחוסר ידיעה נגיב בהסבר והבהרה על הנאמר, ועל שתיקה סתמית, כדאי לתת ''זריקות מוטיבציה'' על מנת להכניס את הבן אדם לתוך העניין ולא להשאיר אותו באדישותו.
הנושא
אמר רבי חנינא: השותק על מנת למיקט - מפר אפילו מכאן ועד עשרה ימים,
רבי חנינא מלמדנו מושג חדש ''שתיקה מקניטה''. לומד רבי חנינא טעמא דקרא (כנראה סבר כרבי שמעון הדורש טעמא דקרא) ומסביר כי השתיקה של הבעל או האב עליה דברה התורה הינה שתיקה המלמדת אותנו על הסכמת הבעל או האבא ובזאת בעצם ''מקויים'' הנדר. אך אם אנו מבחינים ויודעים כי שתיקת הבעל אינה משום קבלה והסכמה על הנדר, אלא שתיקה מתוך אי הסכמה, מתוך הקנטה לאשה (או לבת) אשר כביכול ''צועקת'' ומוחה על עצם הנדר, שתיקה כזאת אינה מהווה קיום כלל וכלל, אפילו אם היא נמשכת ימים אחדים. רק עם סיום ה''שתיקה המקניטה'' מתחילים למנות את השעות של השתיקה המביעה הסכמה, שאורכה תלוי במחלוקת שהוזכרה בהקדמה.
מתיב רבא: אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב? בזמן שלא שמע הבעל, או ששמע והפר, או ששמע ושתק ומת בו ביום, אבל שמע וקיים, או ששמע ושתק ומת ביום של אחריו - אין יכול להפר;
למדנו לעיל במשנה (ע.) את העיקרון: "הבעל מת נתרוקנה רשותו לאב, אך כשהאב מת לא נתרוקנה רשותו לבעל".
לפי עיקרון זה מרחיבה הברייתא המצוטטת כאן (וגם בדף ס''ח) כי רשות הבעל מתרוקנת לאב רק כאשר הבעל לא קיים את הנדר. שלושת המקרים המובאים ברישא הם מצבים של אי קיום הנדר: לא שמע הבעל (אם לא שמע כמובן שאינו יכול לקיים), שמע והפר (הפרה מפקיעה את היכולת לקיים) או ששמע ונפטר באותו יום (כך שלא קיים את הנדר בשתיקה של יום שלם). הסיפא של הברייתא קובעת שאם קיים בפועל, או אף שמע ושתק במשך יום שלם (שתיקה המהווה קיום) - הנדר מקוים ורשותו אינו עוברת לאבא.
מאי לאו בשותק על מנת למיקט!
מכיוון שהברייתא לא חילקה בין השתיקות השונות, מסיקה הגמרא כי עוסקים גם בשתיקה על מנת להקניט, וגם היא מהווה שתיקה שיכולה לקיים (אם עבר יום שלם). אם כן קשה על רבי חנינא!
לא, בשותק על מנת לקיים.
דוחה הגמרא ואומרת כי מדובר בשתיקה המעידה על קיום. כשהתכוון בליבו לקיים את הנדר.
אי הכי, היינו או שמע וקיים!
ממשיכה הגמרא ומקשה, אם כך מה ההבדל בין שני המקרים בסיפא של הברייתא, לכאורה שניהם עוסקים באותו מקרה של קיום הנדר (לא כל כך ברורה לי שאלת הגמרא, שהרי ניתן לומר כי הברייתא מציינת שני אופני קיום: האחד כאשר אמר בפה שהוא מקיים, והשני – קיום על ידי שתיקה עד סוף היום (או מעת לעת)).
אלא בשותק סתם.
עונה הגמרא כי יש עוד ''מקרה ביניים''. לא שתיקה עם כוונה חיובית בלב לקיים, לא ''שתיקה מקניטה'' כדברי רבי חנינא, אלא שתיקה בלתי מזוהה. אומרת הגמרא, כי גם שתיקה בלתי מזוהה זו, נחשבת לשתיקה מקיימת, שבסוף יום היא מהווה קיום לנדר.
הגמרא בהמשך מקשה עוד מספר קושיות על רבי חנינא ומסיימת בתיובתא על דבריו. כלומר, דבריו אינם מתקבלים להלכה. ואמנם הרמב''ם (פרק י''ב מהלכות נדרים הלכה י''ח) וגם שולחן ערוך (סימן רל''ד סעיף כ''א) פוסקים שלא כמו רבי חנינא, כך שגם אם שתק כדי להקניט ועבר היום – השתיקה מהווה קיום לנדר.
שולחן ערוך מוסיף עוד אפשרות רביעית לשתיקה והיא מחוסר ידיעה, או שהבעל לא היה מודע ליכולת שלו לקיים את הנדר בשתיקה. במקרה זה, שתיקה אינה מהווה קיום, ורק לאחר שנודע לו מהות העניין מתחילים למנות את ''שעות השתיקה'' המבצעות קיום לנדר.
נסכם את ארבעת סוגי השתיקה:
1. שתיקה עם כוונה לקיים – אמנם מקיימת את הנדר.
2. שתיקה בכוונה להקניט – לרבי חנינא לא מהווה שתיקת קיום, להלכה נפסק כי גם שתיקה זו מקיימת את הנדר.
3. שתיקה סתמית, ללא כוונה חיובית או שלילית – מקיימת את הנדר.
4. שתיקה מחוסר ידיעה – לא מהווה קיום.
מהו המסר
אמנם דעתו של רבי חנינא לא נפסקה להלכה, אך בכל אופן למדנו היום כאמור על ארבעה אופנים שונים של ביטויי שתיקה. בכולם לכאורה אנו רואים (או לא רואים) שתיקה דומה, אך כאמור, אנו מבחינים ''מתחת לפני השטח'' מהי הכוונה המסתתרת מאחורי אותה שתיקה.
"תורת השתיקה" שלמדנו היום אמורה להוות נר לרגלינו גם בפענוח שתיקות של ילדינו (וגם של אנשים מבוגרים).
לא כל שתיקה מעידה על הסכמתו של השותק לדברים שנאמרו (לפי הכלל הידוע ''שתיקה כהודאה''). לפעמים שתיקה יכולה להוות ''הקנטה'' המבטאת אי רצון, או אפילו כעס ומרירות. פעמים השתיקה היא ''סתמית'' – לא מעידה על כלום, אלא אולי על חוסר עניין בנושא עליו מדובר, ואין אף כוונה נסתרת מאחוריה של אותה שתיקה. פעמים שתיקה יכולה לנבוע מחוסר ידע. פשוט לא יודעים מה לומר, איך להגיב ומה לענות ולכן שותקים.
לאור אבחון שלנו על טיב וסוג השתיקה, נכלכל את צעדנו בתגובה לאותה שתיקה. אם היא נבעה מתוך הסכמה לדברים שנאמרו, אזי נביע שביעות רצון ושמחה. אם נבעה מתוך הקנטה, כעס ומירמור, אזי בדרך כלל כדאי לא להגיב. אין טעם ''ללבות את האש'' אלא רצוי להנמיכו ולהמתין לזמן שקט ורגוע יותר. על שתיקה מחוסר ידיעה נגיב בהסבר והבהרה על הנאמר, ועל שתיקה סתמית, כדאי לתת ''זריקות מוטיבציה'' על מנת להכניס את הבן אדם לתוך העניין ולא להשאיר אותו באדישותו.
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי - נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
