שפה משותפת / רפי זברגר

נדרים ע''ו ע''ב
 

הקדמה 

הזכרנו מספר פעמים את הדין המאפשר לבצע הפרה רק ''ביום שומעו''. המשנה בדף שלנו והגמרא שלאחריה עוסקות בהגדרת זמן זה:
הפרת נדרים כל היום, יש בדבר להקל ולהחמיר.
דעת תנא קמא במשנה כי זמן ההפרה של ''יום שומעו'' הוא עד סוף היום. אומרת המשנה כי לפעמים יש עוד זמן רב עד סוף היום וזהו ''קולא'', ולפעמים אין כמעט זמן שניתן להפר וזהו ''חומרא''. ומדגימה המשנה את שתי האפשרויות:
כיצד? נדרה בלילי שבת - יפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך,
אם השמיעה על הנדר הייתה בליל שבת, אזי ניתן להפר את הנדר במשך כל השבת – בלילה, וביום שלאחריו עד שקיעת השמש, זמן הקרוב לעשרים וארבע שעות.
נדרה עם חשכה - מפר עד שלא תחשך, שאם חשכה ולא הפר - אינו יכול להפר.
אך אם נדרה (והבעל או האב שמעו על הנדר) לקראת סוף השבת, הרי שיש זמן קצר מאוד להפר - עד שקיעת השמש של השבת, שהרי אם תחשך השמש ויסתיים היום, כבר לא תהיה אפשרות להפר את הנדר.
מחדשת המשנה בדוגמא של השבת, כי גם במקרה השני, בו הנודר והמפר נמצאים בזמן הקרוב לצאת השבת, וכנראה שאין שום משמעות לנדר לאותה שבת, גם אז מותר להפר את הנדר, כיוון שכאמור, זהו חלון הזמן היחידי בו ניתן להפר.
 
  

הנושא

תניא: הפרת נדרים כל היום, רבי יוסי בן רבי יהודה ורבי אליעזר בן רבי שמעון אמרו: מעת לעת.
הברייתא מלמדנו כי דעת המשנה איננה הדעה היחידה ורבי יוסי ורבי אליעזר חולקים וסוברים כי הזמן הוא עשרים וארבע שעות (בלשון הברייתא ''מעת לעת''). כלומר, יש לאבא או לבעל זמן של עשרים וארבע שעות להפר, מהזמן שהם שמעו על הנדר, אף על פי שהייתה בינתים שקיעת השמש והיום הסתיים. ועתה דנה הגמרא במקור דעות התנאים:
מאי טעמא דתנא קמא? אמר קרא (במדבר ל', ו'): וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ.
הפסוק שגם נזכר בהקדמה מדבר על יום השמיעה (''יום שומעו''), ומכאן למד תנא קמא את דינו, כי אפשר להפר רק עד סוף היום בו שמעו על הנדר, שהוא זמן שקיעת החמה.
ורבנן מאי טעמייהו? דכתיב (שם ט''ו): וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:
מקורם של רבי יוסי ורבי אליעזר (מכונים בלשון הגמרא ''רבנן'') הוא בפסוק ט''ו באותו הפרק, שם מדובר על טווח זמן של ''מיום אל יום''. פשט המושג הוא עשרים וארבע שעות. מזמן ביום אחד, עד לאותה נקודת זמן ביום שלאחריו, זמן הנקרא בלשון חכמים ''מעת לעת''. עתה דנה הגמרא מה כל דעה עושה עם המקור של הדעה השניה:
ולתנא קמא, הא כתיב מִיּוֹם אֶל יוֹם . איצטריך, דאי בְּיוֹם שָׁמְעוֹ - הוה אמינא ביממא אין, בליליא לא, כתיב מִיּוֹם אֶל יוֹם.
תנא קמא לומד מן המילים מִיּוֹם אֶל יוֹם לימוד אחר. הוא לומד כי ניתן להפר גם בלילה ולאו דווקא בשעות היום, ולכן הפסוק אינו מלמד על משך זמן ההפרה, כדעתם של רבי יוסי ורבי אליעזר.
ולמאן דאמר מִיּוֹם אֶל יוֹם, הא כתיב בְּיוֹם שָׁמְעוֹ! איצטריך, דאי כתיב מִיּוֹם אֶל יוֹם - הוה אמינא מחד בשבא לחד בשבא ליפר לה, כתיב בְּיוֹם שָׁמְעו.
שואלת הגמרא מה ילמדו רבי יוסי ורבי אליעזר עם מקור הדין של תנא קמא, הפסוק בְּיוֹם שָׁמְעו?
על כך משיבים החכמים כי אם היה רק הפסוק מיום אל יום, ניתן היה לחשוב כי מדובר על משך זמן של שבוע. מאותו יום בשבוע אחד, עד לאותו יום בשבוע שלאחריו. כדי להוציא אותנו ממחשבה זה כתבה התורה את המילים ביום שומעו, אך בכל מקרה לדעתם, משך זמן ההפרה הוא ''מעת לעת'' ולא רק עד סוף אותו יום. 
      

מהו המסר

למדנו היום כי ניתן להבין את הביטוי המקראי ''מיום אל יום'' בשתי משמעויות שונות. או מנקודת זמן ביום זה, עד לאותה נקודת זמן ביום שלמחרת. או לחילופין, מנקודת זמן ביום זה, עד לאותה נקודת זמן בשבוע שלאחר מכן. שתי המשמעויות סבירות ולגיטימיות, ואמנם השונות במשמעות יצרה נפקות הלכתית להגדרת משך זמן ההפרה.
לאור שונות בהבנת הביטוי, המשתמש בביטוי זה, או כל ביטוי דו משמעי אחר, חייב להבהיר לשומעיו את כוונתו.
מסר זה אנו לומדים הרבה פעמים בש''ס ובמקומות אחרים, ויש להשתדל להפנימו, על מנת ליצור ''שפה משותפת'' עם הסובבים אותנו, כך שכולם יבינו את כולם.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]