שאלה מול קושיא / רפי זברגר

נדרים ע ע''א-ע"ב
 

הקדמה 

המשנה בעמוד ב' צוטטה כבר לעיל ועוסקת בהפרת נדרים של נערה המאורסה שאביה או ארוסה נפטרו. כמו כן עוסקת המשנה ב''סולם עדיפות'' בין האב לארוס:
מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל
אם האבא נפטר בזמן שביתו הייתה מאורסת, הרי ''כוחו'' להפר את נדרי ביתו לא עובר לארוס, ואין הוא יכול להפר נדריה בגפו. בלשון המשנה ''לא נתרוקנה רשות (האבא) לבעל.
מת הבעל - נתרוקנה רשות לאב,
לעומת זאת, אם הארוס נפטר, הרי ש''כוחו'' להפר ביחד עם האבא ''עוברת'' לאבא, ועתה האבא חוזר לכוחו שהיה לו לפני האירוסין, ויכול להפר נדרי ביתו לבדו.
בזה יפה כח האב מכח הבעל.
ההבדל שהזכרנו זה עתה בין האבא לארוס (בעל) מלמדנו כי בנקודה זו כוח האבא יפה מכוחו של הבעל.
ודבר אחר יפה כח הבעל מכח האב, שהבעל מפר בבגר, והאב אינו מפר בבגר.
מסיימת המשנה וקובעת כי יש נקודה אחרת בה כוח הבעל יפה מכוחו של האב, שהבעל יכול להפר לארוסתו כשהיא בוגרת מה שאין כן האבא, שאם ביתו בגרה פסקו זכויותיו בהפרת נדריה. הגמרא תדון על איזה מקרה מדברת המשנה שהבעל יכול להפר לארוסתו.
 

הנושא

מאי טעמא? דאמר קרא (במדבר ל', י''ז): אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.
שואלת הגמרא על הדין הראשון, מדוע הוא שונה מן הדין השני במשנה. מדוע כשאבא נפטר לא מעבירים את ''כוחו'' להפר נדרי הבת לארוס שיוכל להפר בגפו נדריה, כפי שזכויות הארוס עוברות לאבא לאחר מותו של הארוס.
הגמרא לומדת דין זה מפסוק בפרשת מטות, הפרשה העוסקת בדיני הפרת נדרי אשה. הפסוק קובע כי בעוד היא נערה הרי היא ברשות אביה, ומשמע מכאן כי גם אם הוא נפטר, אינה נוטשת את "רשות האב", שהוא אינו עובר לארוס.
מת הבעל - נתרוקנה רשות לאב, מנלן? אמר רבה, דאמר קרא (שם ז'): וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ. מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה, מה קודמי הויה ראשונה - אב מיפר לחודיה, אף קודמי הויה שניה - אב מיפר לחודיה.
מבררת הגמרא את מקור הדין השני במשנה, כי כאשר הארוס נפטר, עובר (או חוזר) ''כוחו'' לרשות האב, כך שיכול להפר נדרי ביתו לבדו. דין זה נלמד מהכפילות המילים הָיוֹ תִהְיֶה שמלמדות אותנו כי מדובר גם במקרה והנערה התארסה פעמיים – התארסה, ואז נתגרשה או נתאלמנה, ולאחר מכן שוב חזרה והתארסה. משווה הגמרא את הסטטוס שלה אחרי האירוסין הראשונים (ולפני האירוסין השניים) לסטטוס שלה לפני האירוסין הראשונים. וכשם שלפני האירוסין הראשונים היה הייתה לגמרי ברשות האב, והוא היה יכול להפר נדריה (כל עוד לא בגרה), הרי שגם לפני האירוסין השניים, ולאחר שהאירוסין הראשונים פקעו (ע''י גירושין או מיתת הארוס) היא חוזרת להיות באותו סטטוס והאבא יכול להפר נדריה בגפו.
אימא: הני מילי בנדריה שלא נראו לארוס, אבל בנדרים שנראו לארוס - לא מצי מיפר אב!
ממשיכה הגמרא להקשות על לימוד זה, ומנסה לומר כי ההשוואה בין המצבים (לפני אירוסין שניים למצב שלפני האירוסין השניים) הוא רק בנדרים שלא היו קיימים בהיותה ארוסה לארוס הראשון. אבל נדרים שהיו בעת אירוסיה הראשוניים וכבר עמדו לפני ארוסה (ולפני אביה), אולי נדרים אלו אינם חוזרים לאבא ולא יוכל להפר אותם?
אי בנדרים שלא נראו לארוס בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ נפקא.
עונה הגמרא כי למצב זה אין צורך בלימוד מיוחד, שהרי כבר למדנו בתחילת הגמרא מהפסוק הראשון (בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ) כי כל עוד הנערה בבית אביה יש לו הכוח להפר נדריה. ולכן הנדרים שלא עמדו בפני הארוס, נכללים בכלל זה ואינם דורשים לימוד מיוחד. על כורחנו הפסוק השני (וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ) מלמדנו כי גם נדרים שכבר עמדו לפני הארוס, לאחר שהארוס נפטר, חוזרים לאבא, והוא יכול להפר אותם לבדו. 
    

מהו המסר

אם נשים לב להבדל הלשוני בין השאלה הראשונה של הגמרא והשאלה השניה, נראה כי הלשונות אינן זהות, למרות ששתי התשובות מצטטות פסוק. בראשונה שאלה הגמרא ''מאי טעמא'', בלשון של קושי. מדוע באמת יש הבדל בין שני המקרים במשנה? מדוע כוח האבא לא עובר לארוס, כשם שכוח הארוס עובר לאבא? לעומת זאת השאלה השניה ''יותר רגועה'': אין פה קושיא, אלא ''שאלה פשוטה'' מה מקור של הדין השני במשנה. אמנם הגמרא עונה גם לשאלה הראשונה (שהיא קושיא) כי יש מקור בפסוק המלמדנו את ההבדל בין שני הדינים, אך כאמור לשון השאלה היא בצורה של קושיא.
ההבדל הזה מאוד מאוד חשוב בדיונים וויכוחים. לפעמים צריך ''רק לשאול'': מניין אתה יודע דבר זה שאתה טוען? ולפעמים ניתן גם להקשות, אם אמנם יש סתירה בין מקרים או הבדל מסוים שמבקשים להבינו.
אנשים נוטים כל הזמן להקשות, ולא שמים לב שאם רק ''נשאל'' ולא ''נקשה'' נוכל להבין את מקור דעתו של בר הפלוגתא ובכך נסתיים הדיון.
קצת פחות התלהמות, קצת יותר ניסיון להקשיב ולהבין את הזולת, ובכך נסיט את רוב קושיותינו להיות שאלות בלבד. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]