לטעום או להיות חצוי? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
נזיר לז ע"א
אמר ליה אביי: ממאי דהאי משרת, להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא? דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא.
כאשר אדם מבקש להתקדש ולהטהר, על מה הוא צריך לשים את הדגש? מה צריכים להיות הדברים שמהם הוא ימנע, כדי שיוכל להקדיש את חייו לעבודת ה' בטהרה?
תשובה לשאלה זו עונה רבי אלימלך מליז'נסק (נעם אלימלך, נשא ד"ה דבר אל ב"י כו' איש או אשה) על פי הדיון שישנו כאן.
משום שהרעיון של הנזיר, הוא של אדם שמבקש לקדש עצמו במותר לו, ולהפרד מכל מה שמונע מלהתקרב לה'. במסגרת זו אוסרת עליו התורה את הענבים והיין שהם מובילי העבירות, אולם גם את המשרת, וביחס לאיסור זה ישנה מחלוקת האם המדובר הוא על צירוף האיסור להיתר, כך שכל התערובת תהיה אסורה, או על העובדה שהטעם האסור הרי הוא כעצם האיסור ('טעם כעיקר').
אלא שרבי אלימלך מליז'נסק קובע כי במובן הפנימי של העניין, למעשה אין מחלוקת וכל אחת מהשיטות מדברת על צד אחר של המניעה להתקדשות.
שכן, ישנו המונע הגדול שהוא כ'טעם', משום שהוא לא ממשו של האיסור ונוגע בכל ה'מסביב', כמו הסתכלות אסורה, או הרהורים אסורים, שהריהם כ'טעם' בפני העבירה עצמה. אלא שהלימוד ממשרת בא לומר, שאי אפשר להמעיט בערכו של 'טעם' זה, מפני שהוא כעיקרה של העבירה עצמה ומונע את האדם מלהתקדש ולתקן עצמו.
בנוסף לזה, ישנו דבר נוסף שמונע את האדם מלהתקדש, ועליו להזהר מפניו, וזהו העירוב של החצי איסור עם החצי היתר. לדוגמה, כאשר אדם בעסקיו מערב מעט חוסר הגינות, ומלווה קצת בריבית או מרמה מעט במשקלות, והדבר דומה אצלו כמו חצי איסור, משום שהוא לא עושה את זה כל הזמן, ואדרבא, רוב הזמן הוא מתנהל כהלכה.
גם ביחס לאדם שכזה בא הלימוד ממשרת לומר: דע לך שהתנהלות כזו, שמערבת חצי איסור עם חצי היתר, הופכת את כל העסק לחתיכת איסור, ואם ברצונך להתקדש ולהטהר, עליך קודם כל לדאוג שהתנהלות כזו לא תהיה עוד.
כך שאם חשבנו שיש כאן שתי דרכים סותרות, אומר רבי אלימלך מליז'נסק, הרי שיש כאן שתי דרכים שמשלימות זו את זו, ומכוונות את האדם בדרך העולה בית א-ל.
