מי מתחיל? / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

נזיר י ע"א

אמר: אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני, אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני, בית שמאי אומרים: נזיר, ובית הלל אומרים: אינו נזיר.

לדאבון לב ישנם אנשים שנופלים וחוטאים. האם הגישה הנכונה והיחס הנכון כלפיהם הוא שהם דווקא צריכים לעשות את הצעד הראשון ולהפגין את רצינות כוונותיהם לשוב בתשובה, או שמא יש מקום לבקש שהקב"ה יעורר עליהם רוח ויחזירם בתשובה, למרות שאולי הם לא מראים על כוונה כזו?

תשובה לשאלה יסודית זו, שיש לה השלכות רוחב גם לחינוך ילדים ובכלל, עונה רבי יששכר בער מזלוטשוב (מבשר צדק, מקץ – חנוכה), שמפרש את דברי המשנה יוצאי הדופן הללו, ככאלו שאוצרים בתוכם דו-שיח פנימי ומהותי בין כנסת ישראל ובין הקב"ה.

"אמר פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני". משפט זה מתייחס למצבה של כנסת ישראל החוטאת, כפי שמכנה אותה הנביא הושע (ד, טז) "כי כפרה סוררה סרר ישראל". במשפט זה קובלת כנסת ישראל כלפי הקב"ה, כי היא נזירה, היינו מרוחקת ומופרשת ממנו בשל חטאיה, ואיננה יכולה לעמוד על רגליה בפני עצמה.

בעצם, בפניה הזו של כנסת ישראל לקב"ה, יש ציפיה שרבונו של עולם יעשה את הצעד הראשון ויקים אותנו אליו.

הקב"ה מצידו, גם הוא פונה לכנסת ישראל לאחר שהוא שומע את דבריה ואומר:

"הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני". דלת התשובה פתוחה כלפיכם, ואתם מוזמנים לפתוח אותה. משום שאם אני אצטרך לפתוח דלת זו בעצמי עבורכם, הרי שארגיש אני כלפיכם תחושת נזירות וריחוק, משום שלא יהיה זה תהליך שבו אתם שותפים.
במסגרת הדו-שיח הזה, שבו ניצבת השאלה: האם זה לגיטימי לבקש מריבונו של עולם לעורר אותנו, או שאנחנו צריכים להתעורר מעצמנו, וכל עוד זה לא יקרה, אזי אנחנו לעולם לא נוכל לשוב כדבעי למהווי, ישנה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל.

בית שמאי מגיבים על האמירה האלוקית בדבר פתיחת הדלת, ומגבים אותה כשהם קובעים שהוא: "נזיר". היינו, שאכן הקב"ה יישאר מרוחק לו הוא יצטרך לעשות את מהלך הפתיחה עבור החוטא.

לעומתם, בית הלל קובעים: "אינו נזיר", ואין לחשוש לריחוק האלוקי לו המהלך יתחיל כמהלך חד צדדי מצידו בלבד, משום שמובטח לנו שהמהלך מצידנו בוא יבוא.

אז האם לחכות לצעד הראשון שיבוא מהאדם, או לפתוח לו דלת פתוחה ולקרוא לו לשוב, למרות הכל?

זה הכל תלוי מי אתם: בית שמאי או בית הלל.