יאמר להם: רוצח אני
מכות יב ע"ב
"רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם: רוצח אני (כלומר שצריך להודיע ולפרסם שהוא נכנע ועצב למה שבאה תקלה על ידו. בית הבחירה למאירי). אמרו לו: אף על פי כן - יקבל מהן, שנאמר: (דברים יט) וזה דבר הרוצח".
בכלל עונש הגלות הנחוץ לכפרה, שלא ירגיש "כמו בבית". אל לרוצח להתכבד כפי שהיה רגיל, וכדברי סוף המשנה בדף יג ע"א: "וחוזר לשררה שהיה בה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה". הוי אומר שבזמן גלותו ודאי ירד משררתו.
מכל מקום - "וזה דבר הרוצח", כיון שהשפיל את עצמו בדיבורו כבר יצא ידי חובה.
אמרו בירושלמי מסכת שביעית פרק י הלכה ג: "אמר רבי יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי צריך מימר לון אנא חדא מיכלא אנא חכם".
כלומר שממשנתינו וממקבילתה שם בשביעית, נלמד, שאדם שמכבדים אותו משום שסבורים שהוא בקי בשתי מסכתות, עליו להודיעם שאינו בקי אלא באחת.
וקשה, הרי מסופר במסכת חולין דף צד ע"ב: "מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוזא, ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא, פגעו אהדדי, הוא סבר: לאפיה הוא דקאתו, אמר להו: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי? אמר ליה רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר, אי הוה ידעינן - טפי הוה טרחינן; אמר ליה רבא: מאי טעמא אמרת ליה הכי, דאחלישתיה לדעתיה? אמר ליה: והא קא מטעינן ליה! איהו הוא דקא מטעי נפשיה". הרי שכיון שטעה בעצמו לחשוב שבאו לכבדו, אינם מחויבים להודיעו שטעה. (ע' בשו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סימן ח).
ונראה שבירושלמי לא מדובר באופן שרק מחשיבים אותו בדעתם. אלא כמו למשל שמצינו בכמה מקומות (שבת דף יא ע"א; ותענית דף יב ע"ב; שבת דף קלו ע"א; עירובין דף סג ע"א; חולין דף קלג ע"א) שאירחו חכמים שנקלעו לביקור, והיו מכבדים אותם בסעודה של עגל משולש. והיות שכך הוא שמטעה אותם בכך שמאשר השקר בהסכמתו לקבל את אותה הנאה.
