שואפים גבוה / רפי זברגר

נדרים נז ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

המשנה בדף שלנו, שכל דיניה הוזכרו כבר בפרקים לעיל, משתרעת על כל עמוד א' ותחילת עמוד ב'. שני הדינים הראשונים עוסקים באיסור חילופין וגידולים של הדברים שנאסרו בנדר, והדין השלישי עוסק בנדר מותנה. חילופין הם למשל אם מכרו את הדבר הנדור וקנו במקומו משהו אחר, וגידולים – הם הדברים שגדלו מתוך הדבר הנדור (זרעו אותו או נטעו אותו באדמה והניב פירות חדשים). במסגרת מאמר זה נלמד את הדין השני של המשנה:
האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי - אסור בחילופיהן ובגידוליהן,
הנודר ממעשה ידיה של אשתו, מתכוון שהם יהיו עליו כהקדש (קונם) וכמו שבהקדש נאסרו גם בחילופיו ובגידוליו, כך גם נאסרו חילופין וגידולין של מעשי ידי אשתו עליו, האסורים על בעלה בנדר.
שאני אוכל שאני טועם - מותר בחילופיהן ובגידוליהן;
אבל אם אסר אדם על עצמו בנדר רק לאכול או לטעום מעשי ידי אשתו, הרי נאסרה עליו רק אכילת וטעימת מעשה ידיה של האשה. ואם אוכל או טועם את החילופין או הגידולין הרי אינו טועם את מעשה ידיה ולכן הם הותרו.
בדבר שזרעו כלה, אבל דבר שאין זרעו כלה - אפילו גידולי גידולין אסורין.
המשנה מוסיפה ומסייגת את הדין השני כמו בחלק הקודם במשנה, וקובעת כי הותרו חילופין וגידולין רק אם הזרע שנזרע בשנית כלה ולא נשאר ממנו מאומה, אך בצמחים שהזרע לא כלה כמו בצל ושום, שהבצל המקורי שנזרע נשאר והבצלים החדשים גדלים ממנו – במקרה זה אסור לאכול את הגידולין כיוון שעדיין אוכלים גם את המקור שנאסר בנדר של הבעל.
הר''ן מעיר שהבצל המקורי גם אינו מתבטל בגידולין שגדלו ממנו (שהם מותרים בלשון נדר זה) כיוון שהוא ''דבר שיש לו מתירים'' (אפשר להתיר את הנדר), וידוע הכלל ''דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל''. 
 

הנושא

הגמרא דנה בגידולי איסור נוספים שאינם כלים (כמו בצל ושום), כמו שביעית, תרומה ומעשר, האם גם הם נאסרו כמו המקור או לא. במאמר זה נתמקד בתחילת הדיון על דין שביעית:
ישמעאל איש כפר ימא, ואמרי לה איש כפר דימא, העלה בידו: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו,
ישמעאל שגר במקום הנקרא כפר דימא או ששכן בכפר ליד הים שאל שאלה: מה דין בצל שנלקט בשביעית (זמן ''קובע'' בירקות הוא לקיטה) ויש לו קדושת שביעית, ונזרע שוב בשנה השמינית. מדובר במקרה והבצלים שגדלו בשמינית רבים באופן משמעותי מהבצל המקורי, ומיד מסבירה הגמרא את ספקו:
והכי קא מיבעיא ליה: גידוליו היתר ועיקרו אסור, כיון דרבו גידוליו מעיקרו, אותן גידולי היתר מעלין את האיסור, או לא?
כדי להבין את הספק נעיין במספר פרשנים המסבירים באופן שונה את הבעיה. נתחיל בפירושו של הר''ן:
ונראה לי דעיקר ספיקיה אי אמרינן דגידולין כיון שנמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוו להו כעיקר ואסירי אי הוו להו כהיתר ומעלין את האסור
לפי הר''ן שאלת ישמעאל היא לגבי דין הגידולין, האם דינם כעיקר שממנו הם גדלו ולכן הם אסורים, או שדינם כהיתר ואז יהיו מותרים לגמרי. לפי הסבר זה קשה לשון השאלה: ''כיון דרבו גידוליו מעיקרו'', שלשון זאת מדברת על דין ''ביטול ברוב'' ולא האם הגידולין עצמן אסורים, ולכן ממשיך הר''ן וכותב:
ובדין הוא דהוה ליה למיבעי גידולין עצמן שרו או אסירי מיהו הא בהא תליא דאי גידולי היתר מעלין את האיסור פשיטא דשרו ואי אין מעלין פשיטא דאסירי דאי שרו היו מעלין
אין הכי נמי אומר הר''ן, באמת היה אפשר לשאול על הגידולין עצמן ללא קשר לביטולם ביחס למקור, אבל מסביר הר''ן הדינים הללו תלויים זה בזה, ואפשר ללומדם זה מזה. שהרי אם נאמר שגידולי היתר מבטלין (מעלין בלשון הגמרא) את האיסור, אנו בעצם פוסקים כי הגידולים הינם היתר. ואם אין מבטלים את העיקר (הבצל המקורי) הרי הגידולים אסורים, שאם לא כן היו מתירים אותו.
רוב הראשונים חולקים על הר''ן וסוברים כי השאלה היא בנושא ''ביטול ברוב'', כפי שנראה למשל בפירוש הרא''ש:
פשיטא לי דגדוליו מותרין אפילו לא רבו, כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין כדדרשינן בחולין, כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא, הוסיף – אין, לא הוסיף – לא, אלמא אף על גב שגדל האיסור מעט מעט, לא אמרינן קמא קמא בטיל, והוא הדין נמי גידולי היתר בעיקר האיסור לא בטלי
אומר הרא''ש כי פשוט לנו שהגידולים מותרים (לא כדעת הר''ן) ואפילו שהם מיעוט ביחס לבצל המקורי. זאת כפי שלמדנו במסכת חולין, שלא אומרים ''קמא קמא בטיל'', כלומר, לא פוסקים כי כל מעט היתר של גידולין בטל ברוב, ואז בעצם כל הגידולין בטלו ברוב. אם כך, ממשיך הרא''ש ומסביר מה בכל אופן שאלת ישמעאל בגמרתנו:
כי קא מבעיא לי אם רבו גידולי היתר על העיקר אם מבטלין אותו ברוב ואף על גב דעיקר לא מבטל גידולין היינו משום שגידולין חשיבי שתמיד גדלין והולכין או דילמא כי היכי דלא מבטל עיקר לגידולין הכי נמי לא מבטלין גידולין לעיקר.
השאלה היא האם גידולים שנהפכים להיות רוב מבטלים גם את העיקר (הבצל המקורי האסור מדין שביעית), למרות שהעיקר ''חשוב'' ואינו מבטל את הגידולין (כפי שהסביר הרא''ש בתחילת דבריו), או שמא נאמר שכמו שהעיקר אינו מבטל את הגידולין (לא אומרים קמא קמא בטיל) כך גם הרוב אינו מבטל את העיקר, כנראה מפאת ''חשיבותו''.
מוסיף הרא''ש מדוע אין כאן דין ביטול ברוב כמו שיש בדרך כלל:
ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב, משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא נתוספו גידולין על העיקר.
תערובות הבטלות ברוב אינן ''מעורבות לגמרי'' כמו הבצל והגידולין שלו, לכן, כאן ניתן לומר כי אין ביטול ברוב.  
  

מהו המסר

מחלוקת הר''ן ושאר הראשונים אולי תלויה בשאלה כללית יותר, כיצד לבחון את הגידולים ביחס למקור? האם ברור לנו שהגידולין ''עומדים בפני עצמן'', ולמרות שגדלו מעיקר האסור (בשביעית) הם מתפתחים באופן עצמאי ואינם יונקים את האיסור, כמו סברת רוב הראשונים, או שמא יש מקום לומר כי הגידולין ''ירשו וינקו'' את האיסור מהזרע שגדלו ממנו.
ניתן לייחס שאלה כללית זו גם ל''גידולי בני אדם''. האם ילדים ''יורשים'' את כל התכונות שהיו להוריהם, בין טובים ובין רעים, או שמא הם ''עצמאיים'' ויש להם יכולת לפתח תכונות משלהם.
אם ''נפסוק'' בשאלה זו כדעת רוב הראשונים, הרי נוכל לומר כי גם הילדים הינם ''עצמאיים'' ויכולים לקנות תכונות משלהם, תלוי בתנאים חיצוניים, אך בעיקר תלוי במזגם ובשאיפותיהם בחיים. אם הם ''הולכים בתלם'' ואינם מחפשים להתרומם הרי שכל הסיכויים שהם יהיו לא יגיעו רחוק, בין אם ההורים נהגו באותו אופן, או אפילו שההורים שאפו רחוק, אך תכונה זו לא עברה לילדיהם. אך אם הילדים שואפים גבוה – יגיעו בעז''ה לגדולות, אפילו אם דרכם זו הינה עצמאית וכור מחצבתם (הוריהם) לא שאף להגיע לפסגות. 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח, ולרפואה שלימה של הרב חיים מאיר בן מלכה 
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]