הסבר מרחיק לכת / רפי זברגר

נדרים מד ע''א
 

הקדמה 

למדנו בסופה של המשנה בדף הקודם:
אם אין עמהם אחר, מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, ורבי יוסי אוסר.
אם ראובן (המודר הנאה משמעון), ושמעון נמצאים לבדם (ואין לראובן מה לאכול ואין שם בן אדם נוסף ששמעון יכול לתת לו אוכל במתנה כדי שיתן לראובן), אז שמעון יכול להפקיר את האוכל, כך שכל הרוצה יבוא ויטול, ובאופן זה ראובן יכול לקחת את האוכל מן ההפקר. רבי יוסי אוסר לעשות באופן זה.
לאחר דיון בסברת רבי יוסי אמר רבא כי סברתו ''משום מתנת בני חורון''. הסבר: בבית חורון היה אדם שנתן מתנה לחברו רק כדי להערים על הנדר, ומשום כך אסר רבי יוסי גם להפקיר את האוכל כדי לתת לראובן המודר הנאה ממנו.
מתוך כך דנה הגמרא בהרחבה בדיני הפקר, וראשית הדיון נדון במאמרנו.
 

הנושא

תניא: המפקיר את שדהו - כל שלשה ימים יכול לחזור בו, מכאן ואילך אין יכול לחזור בו.
פוסקת הברייתא כי לאחר שאדם מפקיר שדה, יכול לחזור בו מן ההפקר במשך שלושה ימים ראשונים בלבד.
אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחת, עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר - יכול לחזור בו, משזכה בה, בין הוא בין אחר - אין יכול לחזור בו;
בסופה של הברייתא נפסק כי אם ההפקר היה לזמן מוגבל: ליום, שבוע, חודש, שנה ואפילו לשבע שנים. הרי המפקיר יכול לחזור בו כל עוד אף אחד לא זכה בשדה, הוא או אדם אחר. אבל אם אדם זכה בשדה (עשה פעולת קנין), מאותו רגע המפקיר כבר אינו רשאי לחזור בו והשדה נשארת ביד הזוכה.
רישא רבנן, סיפא ר' יוסי!
מקשה הגמרא, כיצד ייתכן שהרישא של הברייתא היא לדעת רבנן שההפקר אינו תלוי בזכייה של אדם אחר ולכן המפקיר אינו יכול לחזור בו מהפקרו (לאחר שלושה ימים), והסיפא פוסקת לדעת רבי יוסי הסובר כי כל עוד אין זוכה בנכס המופקר – המפקיר יכול לחזור בו.
אמר עולא: סיפא נמי רבנן היא.
תשובה ראשונה של עולא מסבירה כי גם הסיפא יכולה להיות לשיטת חכמים. ומיד שואלת על כך הגמרא:
אי הכי, אמאי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו?
לפי חכמים לא ברור דין הסיפא, מדוע יכול לחזור בו והרי חכמים סוברים כי הפקר לא תלוי בזכיית אנשים אחרים?
שאני שנה ושבוע, דלא שכיחי.
עונה הגמרא כי להפקר לזמן מוגבל אינו שכיח (אנשים אינם מגבילים את הפקרם בדרך כלל) ולכן דין זה שונה. המפקיר לשנה, או לשבע שנים או אפילו לזמנים יותר קצרים כמו יום, שבוע או חודש, בעצם מתכוון לומר כי הוא עדיין אחוז בדבר, והמשמעות היא שאם אף אחד טרם זכה בכך, הוא יוכל לחזור בו מההפקר, כל זאת גם אליבא דחכמים.
ריש לקיש אמר: מדסיפא רבי יוסי, רישא נמי רבי יוסי,
ריש לקיש הולך בכיוון הפוך מעולא וסובר כי כל הברייתא סוברת כרבי יוסי, ואז קשה הרישא, מדוע אינו יכול לחזור בו לאחר שלושה ימים, והרי לפי רבי יוסי כל עוד אין זוכה המפקיר עדיין אחוז בהפקר. ומסבירה הגמרא:
ורישא היינו טעמא, דלא לישתכח תורת הפקר.
עונה ריש לקיש, גם רבי יוסי מסכים לתקנה שעשו חכמים, שהמפקיר לא יוכל לחזור בו, כדי שלא ''נשכח'' את דין הפקר. מפני שאם אמנם נאמר שתמיד אפשר לחזור, אנשים יוכלו לטעות ולחשוב שאפילו אם אדם אחר זכה בכך גם אז, המפקיר עדיין יוכל לחזור בו ולהפקיע מיד הזוכה, וזה הרי ברור ומוסכם לכל שאינו נכון.
אי הכי, אפילו מיום הראשון נמי ליהוי הפקר!
ממשיכה הגמרא ושואלת על שיטת רבי יוסי לפי ריש לקיש: אם אנחנו חוששים ומתקנים מדוע ההפקר לא חל מיד ואז לא יוכל לחזור בו כבר לאחר הפקרו, והרי למדנו ברישא שהמפקיר יכול לחזור בשלושה ימים ראשונים.
אמר רבה: מפני הרמאין דמפקירין והדרין בהון.
מיישב רבה ואומר כי בימים הראשונים לאחר ההפקר יש מטרה אחרת, למנוע מרמאים המבקשים לפתור את עצמם מלהפריש תרומות ומעשרות (הפקר פטור מתרומות ומעשרות) והם מפקירים את פירותיהם, נפטרים מחובה זו וחוזרים וזוכים בפירות לאחר זמן. כדי למנוע אפשרות זו קבעו חכמים שבשלושה ימים ראשונים ההפקר לא יחול, והפירות עדיין שייכים לו, ולכן ההפקר לא יפטור אותו מחיוב תרומות ומעשרות. 
 

מהו המסר

בשתי התשובות של הגמרא ישנה אותה ''מגמה'' – לומר כי שני חלקי הברייתא הולכים לפי שיטה אחת.
• אנו בדרך כלל מנסים להתרחק מהסבר דחוק שכל חלק במשנה/ברייתא הולך לשיטה אחרת. שכן, זו באמת אפשרות רחוקה לומר שמסדר המשנה או הברייתא פוסק מספר דינים, כאשר כל אחת מהן לפי שיטה אחרת.
אם אפשר (כמו במקרה שלנו) – עדיף, אם לא – אין ברירה ומעמידים כל חלק כתנא אחר.
• אנו לא ''פוחדים'' להרחיק לכת ולסבור סברות שאינן טריוויאליות רק כדי להגיע למטרה אליה אנו שואפים להגיע. שכן, הסברה ''שלא תשתכח תורת הפקר'' נראית די "שולית". כיצד נאמר שאנשים יחשבו שגם אם אדם אחר זכה בהפקר נפקיע זאת ממנו, רק בגלל שכל עוד אף אחד לא זכה בהפקר, המפקיר יכול לזכות בחפץ המופקר בחזרה.
הסברה השניה המובאת בדברי רבה עושה ''קצת יותר שכל'', שכן חז''ל מתקנים תקנות מסוימות כדי למנוע רמאויות. אבל כללית אנו רואים, כי חכמים עושים כל מאמץ להביא את חלקי הברייתא לדעה אחת, אף בהסברים ''מרחיקי לכת''.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]