המרבה במעשר-פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים / רפי זברגר

קידושין נא ע''א
 

הקדמה 

המשנה האחרונה בדף הקודם עוסקת באדם שקידש שתי נשים [על פי דין תורה מותר לאדם לקדש שתי נשים, בשלב מאוחר יותר נאסר הדבר, ב''חרם דרבינו גרשום''] האסורות עליו יחדיו. למשל: אדם שקידש שתי אחיות, שהרי אסור לאדם לקדש את אחות אשתו. במקרה זה, קידש הבעל את שתי האחיות באותו רגע – פוסקת המשנה שהקידושין הללו לא חלים כלל, ושתי הנשים הללו אינן מקודשות כלל וכלל. מיד, בתחילת הגמרא, נשאלת השאלה מניין אנו לומדים דין זה, שהמקדש שתי נשים אסורות יחדיו – הקידושין לא חלים? רבא משיב לשאלה על פי כלל אחר שקבע רבה (שני חכמים בעלי שם דומה):
כל שאינו בזה אחר זה – אפילו בבת אחת אינו
. משמעות הכלל: אם שתי פעולות אסורות לביצוע אחת אחרי השניה, הן נאסרות גם לביצוע יחדיו. אם נתייחס לדין של שתי אחיות: הרי אסור לקדש אשה ואחר כך לקדש את אחותה, איסור הנלמד מן הפסוק: וְאִשׂה אֶל אֲחתָהּ לא תִקָּח לִצְרר לְגַלּות עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיּיֶהָ , ומכיוון שיש אסור לקדש אשה ואחותה, אחת אחרי השניה, הרי לפי כללו של רבה, אסור לקדשן גם יחדיו. 
 

הנושא

בתחילת הדף שלנו, הגמרא מקשה על כללו של רבה, מתוך משנה המובאת במספר מקומות (למשל: עירובין, דף נ', עמוד א'): המרבה במעשר – פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים.
כדי להבין את המשנה נקדים מספר הקדמות:
1. פירות שלא הפרישו תרומות ומעשרות כנדרש, מוגדרים ''טבל'' ואסורים באכילה.
2. מידי שנה יש להפריש מספר סוגים שונים של מעשרות, תלוי באיזו שנה מתוך ''שנות השמיטה'' – שנה ראשונה עד שנה שישית של כל שמיטה. כגון: מעשר ראשון ללוי מפרישים בכל אחת מ-שש שנים. מעשר עני לעניים מפרישים בשנה השלישית ובשנה השישית, וכן הלאה.
3. בכל המעשרות יש להפריש עשירית מתוך הפירות שנשארו לאחר ההפרשות הקודמות באותה שנה.
לאחר הקדמות אלו, ננסה להבין את המשנה: מדובר באדם שהפריש אחד מן המעשרות שעליו להפריש באותה שנה, אך במקום להפריש עשירית מתוך הפירות הוא הפריש פי שניים – חמישית מכלל הפירות. פוסקת המשנה שתי הלכות:
א. פירותיו מתוקנים – הפירות שנשארו לאחר ההפרשה אינם ''טבל'' והותרו לאכילה.
ב. ומעשרותיו מקולקלים - החמישית שהפריש למעשר, בעצם מכילים שני חלקים: עשירית שהם המעשר, ועוד עשירית נוספת, שהיא ''תוספת מיותרת'' שבעצם מוגדרת כ''טבל''. הסיבה לכך: ה''מעשר האמיתי'' ''תיקן'' את הפירות האחרים (4/5 הנותרים) והפך אותם מ''טבל'' לפירות מותרים. ה''מעשר האמיתי'' לא תיקן את הפירות של ה''עשירית המיותרת'' ולכן הם נשארו להיות פירות ''טבל''. לכן פוסקת המשנה: ומעשרותיו מקולקלים – כלומר בתוך החמישית של הפירות המפורשים, יש עשירית של פירות טבל, ולכן כל הפירות של ''החמישית'' "מקולקלים", שהרי אנו לא יודעים איזו היא העשירית של ה''מעשר האמיתי'' ואיזו היא ה''עשירית המיותרת''. 
 

מהו המסר

לפעמים נראה לנו כי אם נרבה ונוסיף הרי ''נשבח'' את התוצאה, על פי הכלל ''כל המרבה הרי זה משובח''. במקרה שלנו ראינו כי ''תוספת מקלקלת''. אדם ביקש להרבות במעשרות, חשב כי תוספת תהיה משובחת וטובה יותר, אך בפועל, התוספת קלקלה והמעשרות הפכו להיות מקולקלים.
מסקנה: לא להיות תמיד ''אוּבֶּר חוכם'' , לא לחשוב כי תוספת משבחת, אלא יש להסתפק ולעשות את המוטל עלינו, ללא ''חשבונות מיותרים''.
לחשיבה נוספת: מתי באמת אנו משתמשים בכלל ''כל המרבה הרי זה משובח''? 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]