איזה בעל תשובה גדול מצדיק?
הרב דב קדרון
נדרים מד ע"א
יש אפשרות לאדם להפקיר את רכושו לזמן קצוב, כגון האומר: שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבוע אחד, לחודש אחד, זהו הפקר לזמן מן התורה. להלכה נפסק שאם בעל הרכוש הפקירו לזמן מסוים, וזכה בו אחר בתוך הזמן, הרי הוא שלו לעולם, אולם לאחר הזמן הזה אם עדיין לא זכה בו אף אחד – הוא חוזר אוטומטית להיות של הבעלים הקודמים כבתחילה.
בספר אבני מילואים (סימן כח ס"ק נג) מבאר שלא אומרים בעניין הזה שכיוון שפסקה בעלותו של המפקיר לזמן מסוים הרי היא מופסקת לעולם, מפני שכל זמן שלא זכה בה אדם אחר המפקיר עדיין יכול לחזור בו, כלומר: ההחלטה להפקיר אינה סופית ועדיין לא יצא הרכוש מרשותו כל זמן שלא זכה בו אדם אחר.
רעיון דומה לזה מצאנו בעניינים רוחניים, שאדם שחשב להתנהג בהפקרות ולעבור עבירה, ובסופו של דבר לא עבר, נחשב צדיק גמור, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (קדושין מ,ב), כלומר: מחשבת ההפקרות אינה משנה את מעמדו של האדם כצדיק, מכיוון שהוא יכול בכל רגע לחזור בו מכוונתו לעבור את העבירה, ורק אם עבר עבירה בפועל אז הוא ירד מדרגתו.
המהרש"א (ברכות דף לד עמוד ב) מוסיף שאדם כזה אף מתעלה לדרגה גבוהה יותר משהיה בה קודם, ועליו נאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים", כלומר הכוונה היא לבעל תשובה ממחשבתו, ובזה שגבר על יצרו ולא עשה את העבירה יש לו מעלה יתירה על הצדיקים הגמורים שלא היה בהן הסתת היצר הרע כלל ולא קרבו לעבירה.
