דבקות בתפילה / נדרים מ ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו מובאת ברייתא שמתארת את ההשגה לה זוכה חולה מאת הקב"ה:
"הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספספל ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה"
הרב מנחם המאירי כתב שהסיבה להשראת שכינה זו היא שהחולה מהרהר בלבו בתשובה ומתפלל בכל לבו. ותפילותיו אף מתגברות כאשר הוא רואה את המבקר יושב מעוטף על גבי קרקע דבר המלמד על ענוה ונמיכות רוח. לעומת זאת, אם המבקר יושב על גבי מקום גבוה מכניס הדבר גם בלב החולה מחשבת גאווה ואינו מכוון לבו לתשובה ותפלה. באופן זה ניתן להבין את הסיבה לאיסור לעבור כנגד המתפלל (ברכות דך כז ע"א) - ההליכה לפני המתפלל גורמת לו הפרעה בכוונתו בתפילה.
רבי אברהם דנציג הבין את הסיבה באופן שונה, לדעתו הסיבה לאיסור מעבר לפני המתפלל היא "כיון שמפסיק בין המתפלל לשכינה" (חיי אדם כלל כ"ז). כלומר, מדובר ביצירה של הפרדה בין המתפלל לקב"ה, ולכן אסור לבצעה. יש מי שדחה את דבריו של הרב דנציג משום שלא מצאנו מקור לדבריו. יחד עם זאת, יתכן להסביר את דבריו באופן דומה למה שכתב הרב המאירי - שההפסקה בין המתפלל לשכינה היא ההפסקה מהדבקות, מהסחת הדעת מהתפילה.
