אישור פורמאלי / רפי זברגר

נדרים לה ע''ב
 

הקדמה 

נלמד את המשנה בריש עמוד ב' הממשיכה להביא מקרים אותם מותר לעשות לאדם המודר הנאה בחברו :
אם ראובן מודר הנאה משמעון, מותר לשמעון לעשות גם את הדברים הבאים:
1. ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו;
לתרום עבורו תרומות ומעשרות של פירותיו, למרות שבכך הוא מתירם באכילה, כיוון שזו מצווה ו''מצוות לאו ליהנות נתנו''
2. ומקריב עליו קיני זבין,
אם ראובן ראה שתי ראיות של זב (הפרשה הדומה לזרע, אך פחות סמיכה) המחייבות אותו לספור שבעת ימי טהרה בהם אינו רואה ראיית זב, וביום השמיני מביא שני תורים או שתי בנות יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, מותר לשמעון, אם הוא כהן, להקריב קרבנות עבורו בבית המקדש. למרות שקרבנות אלו מוציאים את ראובן מסטטוס ''מחוסר כפרה'' (לאחר שבעת ימי טהרה ולאחר שטבל במקווה הוא מוגדר כטבול יום ועדיין אסור לבוא למקדש ולהקריב קרבנות עד ליום השמיני) בכל אופן מותר לשמעון הכהן ליהנות את ראובן ולהוציאו מסטטוס זה, כיוון שאינו אלא ''גרמא''.
3. קיני זבות,
אשה הרואה דם בימים שבין נידה לנידה שלש פעמים בשלושה ימים רצופים, מוגדרת כ''זבה גדולה'' ומחויבת בתהליך הדומה לזה של הזב. גם כאן מותר לשמעון הכהן להקריב קרבנותיה (חטאת ועולה) ולהוציאה מסטטוס ''מחוסרת כיפורים'' היות וזו אינו אלא גרמא.
4. קיני יולדות,
יולדת זכר טמאה שבעה ימים ולאחר מכן טהורה מדין דאורייתא (גם אם רואה דם) במשך שלושים ושלשה יום, ויולדת זכר טמאה שבועיים וטהורה מדין דאורייתא במשך שישים וששה יום. ביום הארבעים ואחד לזכר, או השמונים ואחד לנקבה צריכה להביא שני קרבנות אחד לחטאת ואחד לעולה. אם אין לה כסף להביא בהמות מביאה שני תורים או שתי בני יונה לקרבנותיה. גם כאן מותר לכהן להקריב עבורה את הקרבנות למרות שבכך מוציאה מסטטוס ''מחוסרת כיפורים'' היות וזו אינה אלא גרמא.
5. חטאות ואשמות
בשלושת המקרים לעיל (זב, זבה ויולדת) עסקנו בקרבן עופות (שני תורים או שתי בני יונה), מוסיפה המשנה ומלמדת כי גם קרבנות בהמה של חטאת ואשם מותר לכהן ליהנות את המודר הנאה ממנו, כי זו אינה אלא מצווה, וכנאמר במקרה הראשון לעיל, ''מצוות לאו ליהנות ניתנו''.
6. ומלמדו מדרש, הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא,
מותר לראובן ללמד את שמעון ''תורה שבעל פה'' לכל סוגיה (מדרש, הלכה ואגדות) בחינם, למרות שמהנה אותו בכך, שבכך הוא מקיים מצוות לימוד תורה, שוב מאותה סיבה: ''מצוות לאו ליהנות נתנו'' אבל אסור ללמדו תורה שבכתב (מקרא). הגמרא מעמידה מקרה זה דווקא בקטן, שהמלמד מקבל שכר בטלה, או שכר על לימוד טעמים ולכן נאסר דווקא במקרא.
7. אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא.
מכיוון ששמעון מודר הנאה מראובן ולא בני שמעון, מותר לראובן ללמד את בניו של שמעון בחינם, למרות שבעקיפין גם שמעון נהנה מכך שלא משלם שכר עבור המלמד, כיוון שייתכן שהיה מוצא מלמד אחר שילמדו בחינם. וההנאה שראובן מלמד את בני שמעון תורה במקום שמעון אביהם, אינה אלא מצווה וכאמור ''מצוות לאו ליהנות נתנו".
 

הנושא

איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא?
שואלת הגמרא מיד בתחילתה, כשהכוהנים עובדים עבודתם בבית המקדש ומקריבים קרבנות עבור המחויבים בקרבן, האם הם עושים זאת מכוח שליחות המחויב קרבן, או שמא אינם אלא ''שלוחי שמים'', ומכוח ציווי התורה הם מקריבים?
למאי נפקא מינה? למודר הנאה, אי אמרת דשלוחי דידן הוו - הא מהני ליה ואסור, ואי אמרת שלוחי דשמיא - שרי, מאי?
הגמרא מסבירה כי הנפקא מינה של השאלה הוא במקרה והכהן מודר הנאה מן האדם החייב קרבן: אם הוא שליחו של בעל הקרבן, הרי אסור לאותו כהן להקריב קרבנותיו, ואם אינו אלא ''שליח שמיים'' יהיה מותר לו להקריב עבורו קרבן.
מנסה הגמרא להוכיח מהרישא של משנתנו כי כהן הינו ''שליח שמיים'' שהרי מותר לכהן להקריב קרבנות עבור ''מחוסרי כפרה'', לכאורה מוכיח שאינו שלוחם של בעלי הקרבנות. הגמרא בהמשך דוחה ראיה זו מהסיפא של המשנה, ובמאמר זה לא נעסוק בכך.
מקשה הר''ן (ועוד ראשונים) על שאלת הגמרא:
אף על גב דבפרק קמא דקדושין (דף כג:) אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי?
בפרק הראשון במסכת קידושין הסיק רב הונא שהכוהנים הינם ''שלוחי הקדוש ברוך הוא'' (בלשון גמרתנו ''שלוחי שמים'') שהרי לא ניתן למנות שליח לדבר שהמשלח אינו יכול לבצע, והרי כל עבודות הקרבנות מלבד שחיטה (קבלה, הולכה וזריקת הדם, ולאחר מכן הקטרה על המזבח) מותרות רק לכוהנים, ואסורות לזרים, על כורחך שהכוהנים שליחי הקדוש ברוך הוא, ולכן יכולים לבצע שליחות זו. אם כן, מדוע מסתפקת הגמרא שוב בשאלה שכבר נפשטה?
אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתניתין או מברייתא.
עונה הר''ן כי בכל אופן שאלה הגמרא את השאלה כדי להביא ראיה ממשנה או מברייתא. 
 

מהו המסר

תשובת הר''ן מלמדנו עיקרון מעניין. למרות שאנו מבינים דבר מה מסברה, וזה נראה לנו ''סגור'' ואין יותר מה לעסוק בכך, הרי שתמיד כדאי להוכיח גם מן המקורות. לסברה כמעט תמיד ניתן למצוא סברה נגדית הפורכת אותה, ולכן תיקוף מן המקורות נותן לכך אישור פורמאלי, שהרבה יותר קשה לפרוך אותו, אלא אם כן יש מקור נגדי, ואז צריך לתרץ את סתירת שני המקורות. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]