צניעות בכל / רפי זברגר

נדרים לג ע''א
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא התחלנו אתמול את הפרק הרביעי של המסכת. נלמד את המשנה הראשונה:
אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל - אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש.
המודר הנאה מחברו, כולל בנדר את כל ההנאות ממאכליו של החבר, ובנוסף גם נאסר עליו לעבור בחצר חברו, וגם נאסר עליו להשתמש גם בכלים שאינם לצרכי אכילה, שאלו בכלל הנאה מהחבר. מה שאין כן בנודר ממנו ממאכליו, שאז נאסר עליו ''רק'' ליהנות ממאכליו, אך מותר לו ליהנות מחצרו או מכלים שאינם כלי מאכל.
עתה מגדירה המשנה מה נכלל בנדר של ''מאכל מחברו'':
המודר מאכל מחבירו - לא ישאילנו נפה וכברה וריחיים ותנור, אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים.
לא רק המאכלים של חברו אסורים עליו, אלא גם כלים שמכינים בהם מאכלים כגון: נפה (ניפוי קמח), כברה (ניפוי חיטה), ותנור נאסרו על המודר מאכל, אבל כלים שאין להם קשר כלל וכלל למאכלים, כמו חלוק וטבעת לא נאסרו.
שואלת הגמרא בריש הדף שלנו על הסיפא של המשנה:
והא מן מאכל נדר!
מדוע נאסרו עליו כלים כמו תנור, נפה וכברה והרי הוא נדר רק מן האוכל של חבר, ואלו כלים ולא אוכל?
אמר רבי שמעון בן לקיש: באומר הנאת מאכלך עלי.
ריש לקיש מעמיד את המשנה כשנדר ''הנאת מאכלך עלי'', וזה כולל גם את הכלים להכנת האוכל.
אימא: שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו!
אם זאת הלשון כתשובת ריש לקיש מדוע שלא נסביר כי הנדר מכיל גם הנאות שאינן אוכל, כמו הנחת נוזל של חיטה (כשלועסין חיטה נפרש נוזל), וזו כוונת הנודר מ''הנאת המאכל'', אך כלים להכנת המאכלים לא יכללו בנדר.
אמר רבא: באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי.
עונה רבא ומעמיד את המשנה כשאמר נוסח אחר שממנו משמע כי נדר גם על כלי האוכל: הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. וכלי אוכל ''מביאים לידי מאכל'', לכן בנוסח שכזה גם הם נאסרו. 
 

הנושא

אמר רב פפא: שק להביא פירות וחמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא בעלמא, הנאה המביאה לידי מאכל הוא.
רב פפא מחדש ומוסיף על אוקימת רבא לעיל, כי לא רק הכלים שמכינים בהם אוכל נאסרו בלשון נדר זה, אלא גם כלים שמביאים בהם את האוכל, גם כן נאסרו. כמו שק של פירות, או כלי התחבורה שעליו שמים את האוכל, וכן סל שבו מניחים את האוכל – כל אלו גם בגדר ''הנאה המביאה לידי מאכל'' ונאסרו בנדר זה.
בעי רב פפא: סוס לרכוב עליו, וטבעת ליראות בה, מהו? מיפסק ומיזל בארעיה, מאי?
עד כה דנו בדברים המקרבים את האוכל לאדם: כמובן האוכל בעצמו, או כלי אוכל שבהם מכינים את האוכל, או כלים שבהם נושאים את האוכל. עתה, רב פפא בעצמו הסתפק בדברים המקרבים את האדם אל האוכל (לא את האוכל אל האדם), האם גם הם נאסרו בנדר זה או לא. דוגמאות לכך:
• אדם ''המבקש להיראות חשוב'' ולכן רוכב על סוס (נשווה זאת לימינו לאדם המגיע במכונית יוקרה) או שם טבעת על אצבעו (גם זה מעלה את קרנו בעיני אחרים), בשתי דוגמאות אלו הוא נראה כאדם ''חשוב'', ובכך הוא יזכה למנת אוכל גדולה ויוקרתית יותר. האם גם הסוס והטבעת נאסרו בנדר זה?
• האם חצר חברו אשר אם עובר דרכה יקצר את דרכו לאוכל. האם נאסרה גם החצר, המקרבת את האדם אל האוכל, מכוח נדר זה?
תא שמע: אבל משאיל לו חלוק וטלית, נזמים וטבעות.
מנסה הגמרא לענות על ספקו של רב פפא מהסיפא של משנתנו. וממשיכה הגמרא לדון מה מטרת החלוק, הטלית, הנזמים והטבעות שהמשנה התירה למודר מהנאת מאכל חברו:
היכי דמי? אילימא שלא ליראות בהן, צריכא למימר? אלא לאו אפילו ליראות בהן, וקתני: משאילו.
לא יתכן אומרת הגמרא, כי מדובר בכלים שאין מטרה להראות דרכם חשיבות של האדם המשתמש בהם, שאם כך, לא ברור מה מחדשת המשנה בפירוט הכלים הללו. שאם אין להם קשר כלל וכלל למאכלים, מדוע שנאסור אותם מכוח הנדר שנדר בהנאת המביאה לידי מאכל. אלא מסיקה הגמרא בשלב זה, כי ככל הנראה מדובר בכלים שכל מטרתן להפוך את האדם המשתמש בהם ל''אדם חשוב'' ומכאן ניתן לפשוט את ספקו של רב פפא להתיר.
לא, לעולם שלא ליראות, ואיידי דקתני רישא לא ישאילנו, תנא סיפא משאילו.
דוחה הגמרא את ההוכחה, ואומרת כי המשנה פרטה מקרים אלו בסיפא ללא לימוד מיוחד, אלא רק כיוון שפירטה את המקרים בקטע שלפני כן, פרטה גם כלים אלו.
אם כן, הגמרא לא פשטה את ספקו של רב פפא והלכה למעשה מחמירים, אך אם עבר על הנדר, אינו לוקה. 
 

מהו המסר

כיצד נתייחס לאנשים שרב פפא מדבר עליהם? אנשים העושים כל מיני פעולות, או משתמשים בדברים מהודרים (מכונית יוקרה, טבעת יקרה וכד') רק כדי להיראות חשובים ובכך לזכות ליחס VIP? נרחיב את השאלה גם לאנשים שלובשים כל מיני ''מותגים'' של בגדי יוקרה כדי להיראות IN ולהיחשב לאדם ''תרבותי'' יותר, ''מתקדם'' יותר וכן הלאה.
בפרשת שבוע הקרובה (תשפ''ג) פרשת ויצא, מסופר על חלוקת הצאן בין לבן ליעקב, ושם כתוב (ל', מ''ב): וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. על פסוק זה אומר אחד מתלמידי הבעל שם טוב כי "לבן מתייחס אל העטיפות, עיניו נתונות לחיצוניות. אבל יעקב מתייחס אל מה שקשור".
אמנם אנו מתייחסים לבגדים בכבוד, ואין לצאת בלבוש קרוע, מלוכלך וכדו', כפי שפסק גם הרמב''ם בהלכות דעות (פרק ה'), אך באותה הלכה מנחה אותנו הרמב''ם: ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן. כלומר, אין זו דרכנו ללבוש בגדים זוהרים, מיוחדים, נוצצים שכולם מסתכלים בהם. דרכנו היא דרך הצניעות בכל דרכנו: בדיבור,  בלבוש וגם במעשה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]