מדוע ללוות מהקב"ה?
הרב דב קדרון
נדרים לג ע"ב
אדם שהוא מודר הנאה מחבירו, וחייב כסף לאנשים אחרים, יכול המדיר לשלם את החוב, ואין זה נחשב שהמודר נהנה ממנו, ולפי המבואר בגמרא מדובר במי שלוה באופן שאין המלווה יכול לתובעו, ומשום כך גם אילו לא היה המדיר משלם את החוב, לא היה הלווה חייב לשלמו.
על פי זה הסביר הבעל שם טוב (פרשת יתרו אות מז) את הנאמר במסכת ביצה (ט"ו ב): "אמר הקדוש ברוך הוא לוו עלי ואני פורע", כלומר שעני שאין לו כסף להוצאות שבת ילווה ויסמוך על הקב"ה שישלם את פירעון החוב. וקשה, למה לא יזמין ה' יתברך לעני שיהיה לו כסף משלו לסעודת שבת ולא יצטרך ללוות.
אלא, ידוע שברכה שורה רק על דבר שיש בו ממש, אבל אין הברכה שורה על דבר ריקן, אלא אם כן יעשה הקדוש ברוך הוא נס מפורסם יש מאין. ומכיוון שאין ראוי ליהנות ממעשה נסים אמר הקב"ה "לוו עלי", והכוונה היא לעני שביתו ריקן ואין אתו בבית אפילו דבר מועט שתשרה עליו הברכה, לכן אמר: "לוו עלי ואני פורע", כי כמו שמצאנו בגמרא שהמודר הנאה מחבירו, פורע לו המדיר את חובו, כלומר שפריעת החוב של החייב על ידי אדם אחר אינה נחשבת הנאה שנהנה החייב מאותו אדם, כך גם כשהקב"ה פורע את חובו של אדם אין זה נחשב שאותו אדם נהנה ממעשה נסים, ולכן דווקא באופן זה יכול העני ללוות ולענג את השבת. ואף על גב שבגמרא מבואר שההיתר הוא בחוב שאין המלווה תובע את הלווה אלא שאם ירצה לא ישלם למלווה, גם כאן, המלווה לעני כזה מסתמא גם כן מלוה לו על מנת שלא לתובעו.
