תיפול הנאה להקדש / נדרים לג ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה בסוגייתנו מונה את ההנאות המותרות לאדם המודר הנאה מחברו, וביניהן השבת אבדה, שאין בה נתינת דבר חדש אלא רק השבת רכושו המקורי של האדם. המשנה מוסיפה כי במקרה שמשיב האבדה, המודר הנאה מחברו, זכאי לקבל שכר, כגון דמי בטלה, עליו לתת את השכר להקדש, כדי שלא ייהנה משל חברו.
בעלי התוספות (לד ע"ב) מבארים שעל אף שמותר לאדם ליטול שכר על מה שהפסיד משום שעסק באבדה, אין ראוי ליטול שכר זה. מכיוון שהתוספות לא אסרו את הדבר, אלא רק קבעו שאינו ראוי, נראה שאין כוונתם לדברי הגמרא במסכת בכורות (כט ע"א) לגבי האיסור ליטול שכר על המצוות משום 'מה אני בחנם', שהרי שם מדובר באיסור גמור.
אולם הרמב"ם בפירוש המשנה הסביר שאם משיב האבדה יקבל שכר – הוא אינו נחשב כמי שמשיב אבדה מחמת המצווה אלא כדי לקבל שכר, וממילא בטל ההיתר להחזיר אבדה משום ש'מצווה קעביד'. מדבריו נראה שבמקרה כזה אסור להחזיר את האבדה.
המשנה ברורה (לח, כד; וכן כתבו אחרונים נוספים) כתב דברים דומים לדברי הרמב"ם כתב:
"אף שמרויחין מזה, ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם, אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר – לא מיקרי עוסק במצוה".
