פרפקציוניזם / רפי זברגר

נדרים ל ע''א
 

הקדמה 

ניזכר בדברים שלמדנו בדף הקודם.
בר פדא אמר הדברים הבאים על הסיפא של המשנה בדף כ''ח: ("הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתישרף - אין להם פדיון"):
פדאן חוזרות וקודשות, פדאן חוזרות וקודשות, עד שיקצצו, נקצצו - פודן פעם אחת ודיו.
בר פדא חידש לנו כי אמנם ניתן לפדות את העץ אך ישנו מנגנון מעניין של חזרה לקדושה כל פעם מחדש. האדם פודה את העץ מהקדשו, ואמנם נפקעת הקדושה אך מיד חוזרת מעצמה לקדושתה. כל זאת מכוח הנדר שנדר שהעץ יהיה קדוש עד שלא ייקצץ. והחידוש הנוסף של בר פדא: גם לאחר קציצתו של העץ אין הקדושה פוקעת מאליה, למרות שהנודר קבע שהעץ יהיה קדשו רק עד קציצתו, אלא בשלב זה חייב לפדות אותו פעם נוספת, ועתה מפסיק המנגנון של קדושה חוזרת, והוא נשאר פדוי ועומד.
 

הנושא

על דין הראשון של בר פדא (ולפי רוב הראשונים עולא הסכים לכך) מספרת הגמרא בשלהי הדף הקודם ובתחילתו של הדף שלנו:
יתיב רבי אבין ורב יצחק ברבי קמיה דרבי ירמיה וקא מנמנם רבי ירמיה,
ישבו שני חכמים, רבי אבין ורב יצחק לפני רבם רבי ירמיה שנמנם קלות.
יתבי וקאמרי: לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות, תפשוט דבעי רב הושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה, ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך, הכי נמי דהוו קידושי!
שני החכמים דברו ביניהם ואמרו כי דברי בר פדא יכולים לפשוט שאלה שהייתה לרב הושעיא במסכת גיטין.
רב הושעיא התלבט באדם שקידש אשה ונתן לה שתי פרוטות, אחת לקידושין של אותו רגע, והשניה לקידושין שיהיו לאחר שיגרש אותה. אמנם בדרך כלל אדם אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, ולכן אדם אינו יכול לקדש אשה מקודשת, אך מכיוון שעתה לפני הקידושין הראשונים הוא יכול לקדשה גם קידושין מאוחרים יותר, אולי יוכל לקדש את האשה בשני הקידושין. רבי אבין ורב יצחק למדו מדינו של בר פדא שאמנם כן, הבעל יוכל לקדשה בשני הקידושין, שהרי גם בר פדא אמר שאחר הפדיון של ההקדש, ההקדש חוזר להיות מקודש מכוח ההקדש הראשוני של האדם ("נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו").
איתער בהו רבי ירמיה, אמר להו: מאי קא מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים?
בעוד רבי ירמיה מתנמנם הוא שמע את דברי שני תלמידיו, התעורר והתייחס לכך. הוא אמר להם שאין דין בר פדא דומה לבעיית רב הושעיא, שהרי אין להשוות בין מקרה שהאדם המקדש פודה את ההקדש, כמו בדין של משנתנו, לבין מקרה שאדם אחר פודה את ההקדש. אם אדם אחר פודה, אין ההקדש יכול לחול שוב ושוב כדברי בר פדא, מכיוון שאין כוח ביד המקדיש להקדיש דבר שאינו שלו (אם אחר פדה – ההקדש הפך להיות שלו). ומוכיח זאת רבי ירמיה:
הכי אמר רבי יוחנן: פדאן הוא - חוזרות וקדושות, פדאום אחרים - אין חוזרות וקדושות, ואשה כפדאוה אחרים דמיא.
רבי יוחנן אמנם מתייחס למקרה של משנתנו ומחלק בין מקרה שהמקדש פדה, ואז חוזר ומתקדש כל פעם מחדש כהסבר בר פדא, לבין מקרה שאדם אחר פדה, שאז אינו חוזר להקדשו לאחר הפדיון. ומסיים רבי ירמיה ואומר כי השאלה של רב הושעיא ביחס לאשה דומה למקרה שאחרים פדו, כיוון שאשה לאחר שנתגרשה עומדת ברשות עצמה, ולא ''שייכת'' לבעל, בדיוק כמו המקרה שאדם אחר פודה, ואז הדבר שהיה הקדש עובר לרשותו של הפודה.
איתמר נמי, אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שפדאן הוא, אבל פדאום אחרים - אין חוזרות וקדושות.
דברי רבי יוחנן שהוזכרו על ידי רבי ירמיה, מצוטטים גם על ידי רבי אמי. 
 

מהו המסר

ישנם ששה מקרים בש''ס בהם התנמנם אחד החכמים, וישבו לפניו חכמים אחרים ודברו בדברי תורה. בכל המקרים הללו, החכם שהיה מנומנם שמע את הדברים שנאמרו תוך כדי, התעורר והגיב לדברים ששמע. שלושה מבין ששת המקרים, החכם המתנמנם היה רבי ירמיה, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי. רבי ירמיה מוכר לנו מקושיותיו הרבות בש''ס על מקרי קיצון, ותמיד ביקש דרך שאלות אלו להגדיר את ההגדרה ההלכתית בצורה מדויקת ומושלמת, שבאה לידי ביטוי בקצוות.
ניתן אולי לומר, שסיפורי הגמרא על שמיעת הדברים תוך כדי נמנום, קשורה גם לאישיות שלו שאינה רוצה לפספס מאומה. לא הגדרה הלכתית ברורה ומוצקה, ולא דברי תורה הנאמרים בשכנותו, גם אם לא היה בשיא ערנותו.
אפשר לכנות זאת שאיפה לפרפקציוניזם בכל נושא. לא לעגל פינות, לא להישאר עם הגדרות מעומעמות, וגם ... לא לפספס דברי תורה של תלמידיו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]