סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

ישראל ובני נוח / נדרים לא ע"א-ע"ב

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

 

בדף ל"א מופיעה סדרה של משניות הדנות בהיקפם ובפירושם של ביטויים שונים שאדם עשוי להזכיר בנדרו. בדרך כלל, קיימא לן "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם", וממילא בכל ביטוי וביטוי יש לבחון כיצד מתייחסים אליו בני האדם. למרות זאת, מדיוני הגמרא נראה שהיא רואה בהגדרות האנושיות שיקוף ליסודות עקרוניים יותר, ובכך עמדתה עולה בקנה אחד עם עמדתם של רבים מן הפילוסופים של השפה, כגון ג'ון אוסטין, ואכמ"ל.

אנו נדון בנקודה אחת כזו. במשנה נאמר:

"קונם שאיני נהנה לבני נח – מותר בישראל ואסור בעובדי כוכבים".

מבואר במשנה שהביטוי "בני נח" אינו כולל את ישראל, וקביעה זו מעוררת שאלה ברורה:

"וישראל מי נפיק מכלל בני נח? כיון דאיקדש אברהם, איתקרו על שמיה".

בשאלתה מניחה הגמרא שעם ישראל מהווה חלק מבני נוח, אך לא ברור מהי תפיסתה בשלב המסקנה: אפשר להבין שהקדשת אברהם הפקיעה מעם ישראל את שם "בני נח" שהיה עליהם, ומשום כך הנודר מבני נוח אינו כולל בכך את בני ישראל. מאידך, הגמרא לא נקטה במסקנתה בביטוי 'נפקי מכלל בני נח', אלא רק אמרה שמכיוון שהתקדש אברהם "איתקרו על שמיה", ואפשר להבין שהם עדיין בכלל בני נוח, אלא שהם קרויים על שם הקדושה העליונה יותר שיש בהם.

אם נתפוס שאלה זו כשאלה מהותית ולא כשאלה לשונית בלבד, הרי שהיא בעלת משמעות הלכתית ורוחנית רבה: האם עם ישראל מהווה חלק מן האנושות בכללה, על החיובים השונים הנובעים מעצם היות האדם אדם, או שמא הם מנותקים מן היסודות האנושיים הרגילים ומהווים 'בריה חדשה' לגמרי. מי שחידד את הגישה השנייה (בהקשר של מצוות פרייה ורבייה), לאור סוגייתנו, היה בעל שו"ת משנה הלכות (יז, לב):

"ויש להוסיף על זה לפי מה שאמרו ז"ל דאברהם ושרה עקרים היו, והקב"ה הוציא אותו החוצה ואמר לו צא מאיצטגנינות שלך, והוציאו למעלה מהמזל והוריד לו בריאה חדשה וזרע קודש מלמעלה מן המזל, נמצא דאברהם אבינו, הגם שהיה מצאצאי נח, אבל בני אברהם לא באו מזרע בני נח לא בכח ולא בפועל, אלא באו מלמעלה מן המזל, והוא הולדה חדשה... וכיון שבני ישראל אינם מכלל בני נח, ממילא הפריה ורביה שלהם נמי ממקור אחר יהלכו, ואין להם שייכות עם הגוים".

מבואר בדבריו שעם ישראל הוא בריאה חדשה לגמרי, המנותקת מבני נוח, וממילא הגדרים ההלכתיים של בני נוח כלל אינם רלוונטיים עבורה. דברים ברוח זו כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (חולין ז, ו):

"ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו, והוא אמרם מסיני נאסר, והוא שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צווה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך... אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שה' צוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם ע"ה".

הרמב"ם אינו דן בקדושתו של אברהם אלא במעמד הר סיני, אך המכנה המשותף הוא בתפיסה של המעמד החדש, המנותק מן העבר ומוחק אותו, וכך יוצר מצע חדש לגמרי של מחויבויות.

לעומת זאת, בגמרא במסכת סנהדרין (נט ע"א) נאמר:

"ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור".

וביאר רש"י שם:

"שכשיצאו מכלל בני נח – להתקדש יצאו, ולא להקל עליהם".

מדבריו עולה שהיציאה מכלל בני נח היא יציאה חלקית, לחומרה בלבד, והחובות המוטלים על בני נוח נשארו באופן בסיסי גם על עם ישראל.

רוב המקורות שראינו הסיקו משאלתנו מסקנות הלכתיות, אך וודאי שמשמעויותיה הרוחניות והמוסריות גדולות יותר. כך למשל מתאר הר"י אלבו בספר העיקרים (מאמר ראשון) את הדת כפירמידה, שהבסיס שלה הוא "הדת הטבעית", מעליו "הדת הנימוסית" ורק לבסוף מגיעה "הדת האלוקית", המיוחדת לעם ישראל. דיון בעל אופי שונה מעט אפשר למצוא במאמרו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל ('מוסר והלכה במסורת היהודית', דעות מו), שדן באריכות בשאלה אם לאחר שניתנה תורה היא מחליפה את המערכת של המוסר הטבעי או שמא נשאר עבורו מקום לצידה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר